זה שוד! כל ילד בן יומו יכל לזהות מצירוף המרכיבים ובמיוחד מהשעה הנקובה - שמדובר בשוד מזויין וקלאסי לכל דבר. כמעט ואין איש ברחוב, כל החנוייות סגורות כבר ומסוגרות, אין אף שוטר, ושני הגברים כבר בתוך חנות... פרצופם של העובדים הפך בין רגע לצהוב חיוור, ואני משקשק... במקרה כזה, יש לציין, הבעיה אינה השוד בפני עצמו, שיקחו את כל החנות לעזאזל, הבעיה היא אם יסתבך לפתע המצב, אם משהו ישתבש: נגיד אם יעבור לפתע איזה שוטר תועה, או אם יחשוד אחד השודדים באיזו תנועה בלתי מובנת מהכיוון שלנו, או אם ייכנס מישהו מהם או אפילו מאיתנו לכריזה לאיבוד עשתונות לפחד... כל דבר קטן יכול להסתיים באסון, בכדור קטן...

שתי הגופות המגודלות כבר בתוך החנות, ואני מבחין איך עינהם מסתובבות לכל הכיוונים לבדוק אם יש עוד אנשים בחנות... אני מבחין עוד בעובדים איך כל אחד תפס עמדה מרוחקת עד כמה שאפשר מהלקוחות היקרים. לא היתה לי ברירה אלא לשחק את הגבר בעל הבית האחראי (המשקשק), לגשת אליהם וכאילו כלום, עם המשפט הפותח: "במה אוכל לעזור לכם" - הם עוד לא הוציאו את האקדחים...
הוא עונה לי "אני מחפש עגילים לילדה" ואני יודע שתשובתו אינה "מדוייקת" כי הוא בודק בינתיים את החנות ואותנו, אם יש לחצן אזעקה או אם יש עלינו איזה נשק, אני רואה איך הוא מסובב בינתיים את עיניו לכל הכיוונים...
לא מאבד את עשתונותי וממשיך בתורי לשחק "אותה" הגבר... אני מוציא לו המגש של העגילים ואני זוכר עדין את המחיר שהיה על המגש: $12.99 מחיר מבצע!
הוא מצביע על עגיל מסויים, אני מוציא אותו, הוא לוקח אותו ליד, מסובב אותו כמה סיבובים, בודק אותו, וכולנו מחכים לרגע שיוציאו בו את האקדחים ויסגרו עלינו את הדלת...
הוא אומר לי: "יפה, זה נראה יפה, אני קונה", מוציא שטר של $20 דולר, אני לוקח ממנו את השטר מחזיר לו עודף, שם לו את העגילים בתוך המעטפה, וממתין עדין לרגע האקשן!

הוא לוקח את העגילים, תודה... חוזר אל המכונית, נכנס עם חבריו, מתניעים ונבלעים בחושך.

עודינו רועדים וממהרים לסגור, ולא מפסיקים לתהות: מה קרה! מדוע נמנע השוד!! הרי לא היתה שום מניעה שום סיבה... ואפילו הקלה שבסיבות... למה החליטו לא לבצע את השוד - אף אחד לא הבין! הכל היה מוכן ומזומן והתנאים אידיאלים...
הוא החליט בסוף לקנות עגילים דווקא!

בדרך חזרה הביתה עברתי שוב ושוב על מה שקרה ועל השתלשלות האירועים, ולא הספקתי להתפעל ולשנן את המשפט "איזה יופי!" איזה יופי! איזה יופי שזה הסתיים כך! אם היה מסתיים אחרת - אלוהים ישמור... במקרה הטוב יכלתי להשאר בלי גרוש בלי סחורה ועם הלוואות שאין להן כיסוי, אין לי מאיפה להחזיר; מצבי בלאו הכי היה בכי רע! וגם לא היה לי ביטוח - לתוספת ולקישוט; וזה במקרה הטוב! מקרה הרע לא רציתי לחשוב עליו... וכל מקרה אחר שיכל להתרחש - יכל להיות רע בתמצית. לא הפסקתי לשנן ולהתכוון למילה "איזה יופי!" המזל שיחק לי הפעם. ומתוך מהלך המחשבות, החייוביות, שאפפו אותי ברגעים ההם, ותוך כדי שיחזור המאורעות שרצו בראשי, הגעתי בשלב מסויים לעוד קטע שקרה לי אתמול, ממש יום לפני, וכאילו אני נמצא בסרט נע רץ לפני, והינה אני בקטע זה: ביום אתמול, ערב לפני האירוע הזה, נפגשתי עם אחי שלמה, ומתוך סבב השיחות שהתנהלו ביננו, הוא שאל אותי אם אני מניח תפילין כל יום. עניתי לו בשלילה באופן טבעי, ולא היה עלי לסגנן או לייפות את תשובתי, כי פשוט לא הייתי שם תפילין ולא מתפלל, כולם יודעים.
שלמה, איננו מסוג האנשים הנודניקים המנדנדים בשאלות מעין אלו - ולשבחו אני מציין את זאת. הוא לא ניסה בשיחה ההיא להרביץ לי מוסר, כי-אם דבר אחד היה בפיו: "איכפת לך להשקיע רק איזה חצי דקה ביום?" עניתי לו ישירות "בטח שלא איכפת, תגיד במה מדובר", והוא אמר לי את הדברים האלו: "ביקרתי אצלך בחנות מספר פעמים, ושמתי לב שתלוי לך על הקיר תמונה של המנורה "שיוויתי ה'...", אמרתי לו כן, זה איזה רב שליח נתן לי פעם מתנה ותליתי...
אז תעשה לי טובה, וכל יום כשאתה פותח את החנות תקרא את למנצח שבקיר, מה תפסיד... אבל יום יום אל תשכח, זה יקח לך פחות מדקה, אתה יכול להבטיח לי? "אין בעיות,אני מבטיח" עניתי לו, ובכל זאת, שאלתי, מה מסתתר מאחורי זה?
הוא ענה לי שחז"ל אומרים, שכל מי שקורא בבוקר את מזמור למנצח בנגינות בצורת המנורה, לא יאונה לו כל רע באותו יום. זו הבטחה בר קיימא מחז"ל! הוא חזר על המשפט האחרון פעמיים: "זאת הבטחה מחז"ל ואפשר להעמיד אותה למבחן" כך שלמה; בפגישתי עימו יום לפני.

אינני יודע, ואני מדבר היום, אם אכן זו הבטחה או לא, אבל באותה הפגישה, שמעתי אני וקיבלתי את הדברים בתור הבטחה. כן משום מה נכנס לי הדבר לראש והאמנתי בו. ואכן כבר למחרת היום בבוקר, ואני חוזר לאותו היום שבסופו קרה מה שקרה, נזכרתי וקראתי בבוקר את למנצח שבקיר. בפעם הראשונה בחיי אני קורא את למנצח מתוך המנורה.

אם כן, ובדרך חזרה הביתה, כשאני משחזר את האירוע המוזר שקרה רק לפני דקות אחדות, ושיצאתי ממנו נקי - כפי שמוציאים שערה מתוך הבצק (זה פתגם מתאים בערבית), חשבתי והרהרתי גם באיך התחלתי את היום ובאמת יש אלוהים! הינה לא אונה לי כל רע! באמת ההבטחה קויימה! על היום הראשון...

ושוב אני חוזר ברשותכם אל זה היום - יום כתיבת השורות האלה, ואני אדבר ואתאר את מחשבותי דאז בגוף שלישי, הרי מי כמוני יודע מהי האמת לאמיתה שהרהרתי בה, ומה התחולל בתוכי...
אז, באותו ערב, חשבתי אכן בלשון "הערכה" לא יותר- על אפשרות של "הבטחה שקויימה"; אולם זה לא היה מעבר לעוד אפשרות אחת מתוך רבות: "איזה יופי של צירוף מקרים"; זה היה קונטקסט המחשבה שלי המדוייק. איזה יופי של צירוף מקרים.

אני מספר לכם על מקרה שאירע לפני מעל לעשר שנים - באמת אינני יודע בידיוק מתי, ואני מביא את המקרה הזה בתור מבוא למאמר שאני עומד לכתוב. האירוע שתיארתי לעיל, ממחיש אכן את כוח המקרייות שקורים לנו במהלך חיינו ואפשר לדבר על מקרייות בחיים. קורים, לכל הדעות, מקרים בחיים - מקרים משמחים ו/או מעציבים. אפשר ללכת ברחוב מיואש חסר-כל ופיתאום למצוא בפינה שטר של $100 שיכול להוציא אותך מהרבה בעיות! זה מקרה. אפשר עוד באותו יום למצוא גם מקום עבודה, וזה עדין יכול להכלל במסגרת המקרים היפים והמעודדים; אולם אם ובאותו היום הוא גם מגריל, אותו "הלאקינג-מאן", את הפרס הראשון בלוטו ופוגש בעוד פינה את אהבת חייו שיתחתן איתה לאחר מכאן, ומוצא לעזאזל עוד מציאה! עוד חבילה של שטרות ביציאתו ממשרדי הלוטו! ...מי בכלל צריך כבר את המציאה הזאת אחרי הבוחטה שקיבל במשרדי הלוטו - אבל זה היה רק בשביל ההרגשה הטובה- כמו שאומרים, ובסופו של דבר סוגר את היום בטלפון אישי מקופת החולים: "אדוני, מצטערים מאוד על הבלגן שעשינו לך... תוצאות הבדיקות שלך על הלוקומיה שבישר לך ד"ר רובינשטיין בשבוע שעבר - אינם שלך, חלה טעות מביכה במעבדה ואנחנו מצטערים מאוד על זה" - או אז... העניין אומר דרשיני.

מקרה, יכול להיות. צירוף מקרים גם יכולים להיות. אולם כאשר אתה מגלה אוסף של מקרים בתוך פרק זמן מסויים, וכשאתה מבחין, גם לאחר מעשה, ברצף מסויים שקושר את כל אותם המקרים בחבילה אחת, תחת קוד מסויים אחד, או אז אתה מגיע למסקנה האנושית: הדבר אומר דרשיני. במצב כזה, הגיונך הנגזר מקיומך האנושי, יחייב אותך לחקור את הדבר ולא להסתפק בפחות ממסקנה חותכת וחד משמעית; הרי איננו יכולים, ברצף מקרים שכאלה, להסתפק במסקנה שולית שיד המקרה תכתיב אותה. אני יכול לקרוא לעצמי בכל הכנות "לאקי-מאן" על כי זכיתי להגיע ולהתבונן במסקנה הזאת.

קראתי למאמר "פענוח רוח הקוד" ולמעשה התכוונתי לפענוח קוד תקשורתי מסויים. רגילים אנחנו בתקשורת האנושית, לשתי שיטות של התקשרות: תקשורת קלאסית רגילה בה מתקשרים בנושא מסויים שני אנשים או יותר; ותקשורת בלתי ישירה שמתנהלת דרך קוד מוסכם שבני האנוש גם מתקשרים ומעבירים מסרים דרכו. חייוך למשל הוא קוד מקובל בתקשורת האנושית שניתן להעביר דרכו יותר ממסר אחד - תלוי בקונטקסט שלו. "טון דיבור" גם הוא מהווה קוד מוסכם בתקשורת האנושית, וכך למשפט אחד יכולות להיות יותר ממשמעות אחת - תלוי באיזה טון הוא נאמר...

ולא זאת בלבד: בתקשורת האנושית, ומעבר לקודים הגלובלים המוסכמים, ישנם גם קודים סמויים שניתנים לפענוח רק ע"י יוצריהם; כך אנו פוגשים בקודים הפועלים רק בתוך משפחה מסויימת, או בין שני בני זוג; ישנם קודים שפועלים בתוך קהילה מסויימת, מדינה מסויימת, מוצא מסויים... מרוקאי שיסתובב עם סכין בהודו למשל - לא יפחיד אף אחד...

קיים עוד קוד תקשורתי המוסכם על כל החברה האנושית משחר ימיה, וזהו הקוד הנגזר מטבע האדם עצמו. זהו הקוד שהאדם מייצר אותו עם עצמו ולעצמו : אדם כן ישדר אמינות. איש אגואיסט ישדר אי-אמינות ויתקשרו אליו האנשים דרך הערוץ הזה. אדם פסימי ישדר ריחוק ואדם אופטימי יקרב אנשים אליו; ובכל מקרה נשאלת השאלה, מדוע ישנם אנשים כנים ואנשים שקרנים ואופטימיים...? האם ישנו כפתור בגוף שמדליק את הכנות את האופטימייות את הכיף את העצב...

לא. כולנו יודעים שאין כפתורים בגוף. כנות עצב או אופטימייות, אלה הם מצבים נפשיים שהאדם נכנס אליהם מרצונו החופשי והטוב; וכמובן קיימים מצבים שנכפים על האדם ומכתיבים לו את המצב הנפשי שישרה בו בזמן נתון: אינך יכול לצפות מאיש שמתו מוטל לפניו, להיות עם מצב רוח אופטימי וטוב. ישנם ללא ספק מצבים חיצוניים שפועלים על האדם ומכתיבים את מהלכיו וגם את רחשי ליבו; אולם וגם את זאת כולנו יודעים: כל המצבים החיצוניים האלה שנכנסים לחיי האדם ללא רשות וללא הזמנה וכופים על האדם את הלך רוחו, הם מצבים זמניים שמסתלקים מחיינו כלעומת שבאו; או אז וברגע הסתלקותם האדם חוזר אל עצמו ואל "הטבע" שלו.

ישנם ללא ספק עוד "מקרים" מסויימים שאף מותירים את חותמם על האדם לאורך זמן ואולי לכל החיים, כמו פטירת קרוב יקר; ובכל זאת הטענה, טענתי לעיל תיוותר על כנה: האיש חוזר אל עצמו ואל הטבע שלו בכל שלב נתון; זה הטבע האנושי; הוא יחזור לשימחת החיים לאופטימייות ולחייוך שאיפיינו אותו - גם עם תוספת העצב שנכנסה אל חייו והותירה חותם... או במקביל, הוא יחזור אל חיק הפסימייות והעצב מיד לאחר מאורע משמח.

מכוח האמור לעיל, אין לי אלא "להאשים" את האדם בטבע השלילי שלו ולהטיל עליו את מלוא כובד האחרייות, או לברך את האדם על בחירתו בערוץ הכנות השמחה האופטימייות, ולשמוח בשמחתו.
אני רוצה להתמקד דווקא בזה האחרון - זה שבחר בכנות, באמת הפנימית. בדרכי אליו, הייתי רוצה קודם להתעכב על חומרה (תוכנה) אחת שמשמשת את האדם הזה במהלך חייו: הכנות. מה זאת כנות? ממה היא עשוייה? מהו אבן הייסוד שלה?

למיטב ידיעתי, הגדרת הכנות מסתכמת בהגדרת המציאות. דהיינו, אם במציאות אני רואה עגלה וקורא לה עגלה ומתייחס אליה כעגלה - הרי אני אדם כן. אבן הייסוד של התוכנה האנושית היפה הזאת הנקראת בפינו "כנות" היא, לקרוא לדבר בשמו ולהתייחס אליו על פי מהותו זו הנגלית לעיננו.

ולמה כדאי לי לעשות כן? למה כדאי לי לקרוא לכל דבר בשמו ולהתייחס אליו כהוא זה? למה כדאי לי להיות כן?

התשובה פשוטה: זה כדאי - כי זו הדרך הקצרה לזיהוי דברים. התכלית האמיתית שלי בחיים היא לזהות מספר רב ככל שניתן של דברים. האדם הוא סקרן מטבעו ורוצה לזהות דברים ולעמוד על דיוקם. לכן, עלי לבחור בדרך הקצרה ביותר שתוביל אותי לזיהוי דברים/עצמים/רעיונות... אין לי, בחיים הקצרים שלי, אין לי זמן מיותר לבזבז על פיתולים, אני רוצה לדעת להבין ולזהות בדרך הכי קצרה; ושוב כי הזמן העומד לרשותי הוא מוגבל וקצר. זהו כל ההגיון בתכלית, העומד מאחורי תוכנת הכנות.

ולפעמים, מפיקים תועלת מסויימת דווקא מהטעיה בהגדרת המציאות. אני רואה מולי דבר ואיני קורא לו בשמו גם לא מתייחס אליו כהוא זה - כי נוח לי הדבר, זוהי הטעיה עצמית.
ישנה עוד הטעיה "מכוונת" - זו המפיקים ממנה תועלת אישית: אם אקרא לעגלה "אוטו" אוכל למכור אותה במחיר גדול יותר... זהו ההגיון אם כן, העומד לרשות האוכלוסיה הנהנית, בדרכה, מעיוות המציאות; והגיון זה בלתי יוצלח בעליל, כי במוקדם או במאוחר יירד לטמיון ותיגלה לעיני בעליו עובדה נחרצת: הוא בסך הכל איבד זמן על משחק הדמייה בלתי מועיל.

הבה נחתור אל עומק המילה "כנות". אני אדם כן לדוגמה, מה מצופה ממני? אני אקרא לעגלה בשמה ואתייחס לה לפי כל כללי הטקס- אבל מה הלאה... למה לכאורה, קשה להיות אדם כן, אם בסך הכל צריך רק לראות את הדברים כדרכם ולהתייחס אליהם כהלכתם! מה- אין לאנשים עיניים?

לדעתי, לרוב האנשים עיניים וגם רואים בהם טוב; ואף יותר מזה: ברוב האנשים ישנה הנטיה הטבעית להיות כנים והם אף מזהים את מנעמי הכנות הבסיסיים, כמו קיצור דרכי הזיהוי ודרכי ההבנה המושגים באמצעותה. הבעיה היא המכשול הראשון שנתקלים בו בדרך, ולרוב נופלים בו ולא ממשיכים...

המכשול הוא המחיר שעלי לשלם בעבור כנותי; אם מחיר טלוויזיה צבעונית 580 שקל, עלי לשלם עבורה 580 שקל- גרוש אחד לא פחות; כל מחיר אחר הוא לא מקובל ולא נכון ובלתי מציאותי וגם בלתי הוגן. אם אתה אדם דתי ומשוכנע בקיום השם, עליך להתפלל יום יום ולהקפיד לקיים את כל המצוות- לא את חלקם; ואם הינך משוכנע באי-קיום האל - אסור לך להכנס לבית כנסת ו/או לעשות שום דבר הנגזר מהפולחן הדתי; כל התנהגות אחרת, למאמין וללא מאמין, היא מבחינת כפירה בכנות האנושית וביזיון להגיון הנגזר ממנה.
הבעיה עם הכנות היא, שאין לקחת ממנה חלק ולהתעלם מחלק... אין להסתפק ב- 99% ממנה, כי המשמעות של המילה נגזרת מהשלמות; כנות בלתי מושלמת אין לה שום משמעות... ולא נעלמה מעיני הבעיתייות בהשגת המושלמות; אני מבקש לכאורה דבר קיצוני, או כנות במאה האחוזים או לאו; אולם הרעיון הוא לחתור לכנות המושלמת באופן פעיל ולהיות מודע לקיומה; ספק רב אם תגיע אליה, אולם עצם החתירה לאמת תעניק לך את הזכות בלעמוד על אם הדרך.

אני שב ומדגיש את עירפול המושגים בכל הקשור לכנות. האדם אומרים, צריך להיות קודם כל כן עם עצמו; ואני הוספתי עוד מע"מ לחשבון: על האדם לשלם את המחיר המלא של הכנות- אם ברצונו להיות כן, עד הגרוש האחרון: אי-אפשר להגיד לבן שלך שהעישון רע לבריאות כאשר אתה מחזיק בידך סיגריה דלוקה, צריך לזרוק קודם את הסיגריה ולהשתחרר ממנה; אך לפני זה או זה, ולפי הנוסחה שלי, יש לקיים ישיבה עם עצמך, ולדון בנושא הסיגריה: האם היא טובה בשבילך, מקובלת, או מזיקה. אינך יכול להגיע למסקנה שהסיגריה מזיקה לבריאותך ולהחליט בכל זאת על המשך העישון! זו סתירה עצמית! מי שחי בהשלמה עם סתירה עצמית אין לו חלק בעולם האמת; אתה חייב להיות כן עם עצמך ולשאת בתוצאות המסקנה שהיגעת אליה בשיכלך הישר: או להפסיק לעשן או להמשיך, תלוי במסקנה שהיגעת אליה. ולסיכום: מסקנותיך חייבות להיות תואמות את החלטותיך; בפועל, אסור שתופיע סתירה ביניהן.

עם זאת, מודע אני לזאת שלא ניתן לסלק את כל הסתירות הסובבות אותנו, לא ניתן להיות אנשים מושלמים; ולכן הבוחן המעשי של הכנות עובר שלושה שלבים:
1- המודעות של האדם לסתירות.
2- הנכונות שלו לתיקונן.
3- את נכונותו זו יש להוציא מן הכוח אל הפועל.

מידת הצלחתנו בשלב הסופי, היא אשר תוביל אותנו אל אם הדרך, ותקבע את מיקומנו עליה.

עד כאן רבותי החלק התיאורתי/הטכני של הכנות; ולהלן החלק המעשי. איך הכנות פועלת הלכה למעשה...
הייתי רוצה לגעת ממש בכנות, במהותה עצמה- לא בקצף שלה. ועל מנת לעשות זאת, יש לגשת למקור שלה, לחנות המפעל.

יורשה לי הקדמה קטנה לפני כן:

לפני מספר שבועות כתבתי מאמר הנושא את הכותרת "הוכחה לקיום אלוהים" [נספח # 1] והפצתי אותו ברשת האינטרנט, במספר פורומים ישראלים. יש מי שיטען שהמאמר הינו פילוסופי, אך אני אחלוק עליו כי המאמר במהותו הינו לוגי; העליתי באמצעותו טענה לוגית-מדעית שתוביל בדרכה למסקנת קיום מערכת-על בייקום. אשר על כן, אין המדובר בטענה פילוסופית כי-אם בטענה לוגית גרידא העומדת בפני ביקורת מדעית. טענה שהפילוסופיה יכולה להשתמש בה מטבעה, יכולה להסתמך עליה- לא להמציא אותה...

על המאמר (נספח # 1) קיבלתי מספר תגובות, מתוכן התגובה הבאה: "יתכן ויש אלוהים, ויתכן ואין אלוהים. אין אפשרות להוכיח את קיום האל. האל הוא הנחה, אמונה, שיש אנשים שנושאים אותו איתם ויש כאלו שלא. אך אין לו יישות מעבר לאמונה."
על תגובה זאת, היגבתי כלהלן: "אני סוגד בפני דברי טעם והגיון, ודבריך היום מצאו חן בעיני, ולא! אינני אומר את זאת באירוניה... אמרת הרבה דברי טעם אורי ויותר מזה: לא פעם - כולל בעבר הקרוב, הרהרתי באותם הדברים שאתה הבאת בתגובתך...".

כן רבותי, הרהרתי פעם בדברים מעין אלה... שאלתי פעם (את עצמי) את השאלה הזאת: אם אין ולא יכול להיות סוף ליקום, הווה אומר שאין גבול ליקום, אין גדר ליקום. ושאלתי הקונקרטית והמוגדרת היא : אם כן, איך ניתן ליישב את "ההגיון" האומר, שהשם הוא אלוה העולם, כאילו והעולם בן ארבע אמות ויש לו גבולות וגדירות מוגדרים!? איך ניתן ליישב את הסתירה הזו!

מי ששומע את השאלה הזאת, היום ואתמול ובכל תקופה שהיא, יפסוק מיד שאלו דברי כפירה לא עלינו! כי מי אתה שתשאל את השאלה הזאת! ואיך בכלל הינך מעז להתחשבן חלילה על גבולות מלכותו במרומים...

אולם, השם, מלך מלכי המלכים, לא חשב כך! לא חשב על דברי כדברי כפירה ולא התייחס אליהם כדברי כפירה, והראיה לזאת היא, שבתקופה הקרובה הבאה, כמספר ימים לאחר מכאן, תבוא התשובה לשאילתה שלי, באופן מדוייק מוחלט ופשוט. תשובה ברורה ופשוטה בצורה הנדסאית, מובנת הגיונית ואנושית; ואת התשובה כהיא ניסחתי וציירתי על גב מאמר בשם "הגדרת היקום" [נספח # 2] ופירסמתי אותו ברחבי האינטרנט.

אם כן מה רציתי להגיד בזה... שהתנבאתי?! לא רבותי לא! שום נבואה; אולי ישנה כאן איזושהי השראה שבאמצעותה נעניתי על "התהייה" שלי... בדרך זו נוצר פתח לרעיון העיקרי של המאמר זה, ושעוד לא נגעתי בו. אני רוצה להגיד: ישנו רבותי קשר עם מערכת העל; כן, קיים הקשר הזה. אני הקטן חשתי בקשר הזה ואף נגעתי בו . אין המדובר בקשר מעולם הנבואה... אולם כן המדובר בקשר מוגדר וברור, שניתן לזהות דרכו סממנים מוכרים ומוסכמים בתקשורת האנושית.

אם זכור לכם, ציינתי בפתיחת המאמר דברים מסויימים אודות צירוף מקרים שיכולים לקרות; וצירוף מקרים, הנחתי, כן יכולים לקרות. ע"פ זאת, יתכן מאוד שהתשובה שהבאתי אודות התהייה שלי על גבולות הייקום - לא היתה בגדר של השראה אלא פרי של מחשבה עצמית אובססיבית שהבשילה לידי תשובה כזאת... יתכן מאוד גם, שהמקרה שפתחתי בו את דברי (ההבטחה שמי שקורא את קטע התהילים בצורת המנורה בבוקר, באותו יום לא יאונה לו כל רע... ובמקרה קראתי לראשונה את הקטע הזה ועוד באותו יום "ניצלתי" ממקרה רע בטוח...) יתכן מאוד שגם במקרה הזה התרחש לו צירוף מקרים אופייני ונעים.
אולם, ועוד באותה הזדמנות, דיברתי לעיל על האפשרות להתקל ב"אוסף של מקרים" המתרחשים בתוך פרק זמן מסויים, ושניתן להבחין ברצף מסויים שקושר את כל אותם המקרים בחבילה אחת, תחת קוד מסויים אחד...

באפשרות הזאת בעצמה נתקלתי, בשנים האחרונות. אני מדבר על ארבע השנים האחרונות.

על מנת לתאר את "רוח" הדברים שאני מדבר עליהם, אתחיל דווקא מהסוף, במקרה אחד שנתקלתי בו לפני כשבועיים, והיום הוא 24/12/04 למניינם.

אני נמצא בפנמה וכותב רשימה זו משם. פעם הגיע אלינו רב מישראל, רב אשכנזי מבוגר, ונתן את השיעור הנהוג ביום שבת שלאחר שחרית; שיעור בן כעשרים דקות, בעברית. לא זכור לי שמו של הרב גם לא זכור לי נושא השיעור, אך כן זכורה לי ההתרשמות הכללית שהותיר בי הרב והשיעור שלו: כן, ישיר, ונעים לאוזן... נחרט בזיכרוני עוד משפט אחד, משום מה, מההרצאה שנתן: הוא דיבר, ככל הנראה, על "מה כדאי" ובמה "לא כדאי" להתעסק, ובהקשר זה הזכיר את הספר הפילוסופי של הרמב"ם "מורה נבוכים" במילים האלה: "קראתי בעצמי רק חלקים מסויימים ממורה נבוכים; לא הייתי ממליץ לקרוא את כל הספר!"; את זאת אמר הרב, ולא הרחיב...

ספר של הרמב"ם? לא לקרוא?! לא היה ברור לי הדבר- ואולי משום כך דווקא נחרט בי המשפט מאז...

אחזור אל המקרה שלי, ולפני כשבועיים החלטתי לעיין במורה נבוכים באינטרנט. יש אתר מצויין שמציע התרגום המלא (הספר במקור נכתב בערבית) בצמוד לפרוש מעניין. את זאת עשיתי בזמן הפנוי העומד לרשותי בעבודה... אני רגיל לעיין בכל מיני טקסטים ב"חורים" המתפנים לי במהלך העבודה, וחלקים נרחבים מהתנ"ך עברתי עליהם ולמדתי אותם בדרך זו - "בין לבין" בעבודה, למשל בהפסקת אוכל עם סנדואיץ' ביד, ובלי כיפה על הראש; אינני הולך עם כיפה...

אכן, באותו היום שאני מדבר עליו, לפני שבועיים, הייתי עם סנדואיץ' ביד, בלי כיפה, ומעיין בהתלהבות ניכרת במורה נבוכים באינטרנט; ולא מן הסתם אני משתמש בביטוי "התלהבות ניכרת". אני יכול להגיד שהתחברתי אליו- אל השורות ההולכות ונפתחות בפני בטקסט... הרגשתי וכאילו אני קורא את פיענוח הדברים לאשורם; במילים יותר מדוייקות- את פיענוח קוד הדברים שנתקלתי בהם בארבעת השנים האחרונות. הרגשתי וכאילו היה בידי סרט צילום ואני מפתח אותו עכשיו דרך הטקסט הזה; אני מסתכל בסרט בשתי עיניי ומתחיל לקלוט להבין...
התחלתי בפתיחה של הספר, באיגרת של התלמיד ואני נמצא כבר בפתח פרק ה' החמישי. בין לבין, כאמור, אני לוקח ביס, אוכל, מדבר - עובד... ובלי כיפה על הראש.

לפתע, עודיני בשורה הראשונה או השנייה מפרק ה' (פרק ה' ארוך ייחסית) וכאב חזק אחז אותי בכל הגוף, כאב מדאיג... לא, אין לי שום ריקורד של תופעות כאלו... ניסיתי להתעלם ולהמשיך בקריאתי, אך נמנע ממני הדבר - או אז התחלתי לדאוג...

עזבתי ללא ברירה את המסך וקמתי מהכיסא; ובאותו הרגע, וכאילו מעשה כישוף, הכאב הפסיק כלא היה! אני מעיד על עצמי שזה בילבל אותי, ולרגע איבחנתי את הבעיה כדבר שעבר... כן חזרתי לכיסא ושוב לא הצלחתי לסיים שורה אחת, או אז סגרתי את המחשב וישבתי עם עצמי; וכן, הכאב שוב נעלם.

בהמשך המאמר, אציין בפניכם ביותר מדוגמא, רישום תופעה שהצלחתי להבחין בה בארבע השנים האחרונות, ודרכה למדתי באופן חד וחד משמעי, על מנגנון אזהרה שהצלחתי לפענח, תוך כדי מסרים ברורים שאינם משתמעים לשתי פנים: "זאת" האזהרה, ו"זאת" סיבתה; כדאי להשמר בעתיד...

כן, נסיתי לחשוב בכיוון הזה, הרי הכיוון מוכר לי משכבר הימים... הירהרתי: מדוע לא לקרוא את "מורה נבוכים"? כן, האזהרה היתה ברורה: להפסיק מיד את העיון במורה נבוכים.

נזכרתי ברב הישיש מהשיעור ההוא בשבת ובהמלצה שלו... אך לא היגעתי, עדין, לידי ההבנה - או אם תרצה לידי ההשלמה עם ההמלצה הזאת. שוב, מדובר בהרמב"ם! היעלה על הדעת שהרמב"ם יכתוב דברים "בלתי ראויים" לקריאה!? שהרמב"ם יכתוב חומר מעין זה...? שללתי מכל וכל את המסקנה הזאת; ועם זאת נכנס בליבי בכל זאת חשש מסויים, שהקדמת הרמב"ם לספר דווקא איששה אותו: בהקדמה שקראתי רק לפני שעה, ותוך כדי קריאת "הוראות השימוש" של המחבר עצמו, הרמב"ם, כמעט הוא ו"התנצל" על כתיבתו... לא חזרתי על קריאת ההקדמה, אך הסתפקתי בהתרשמות הכללית שהותירה בי אותה ההקדמה...

מה הסיפור... מה הולך כאן?

יש לי אח בשם ברוך (תופיק) בארה"ב, והוא אחד האנשים היפים והקרובים אלי... הוא מסרב בתוקף לקרוא לעצמו בתואר "רב" הגם והיידיעות שלו- ומעל לכל "ההתנהגות" שלו מתאימות לאין ערוך לרב אמיתי ויהודי בישראל- למיטב שיפוטי האישי... החלטתי פשוט להתקשר אליו ולשאול אותו שאלה פשוטה.

הרמתי על המקום טלפון לברוקלין למשרדו, ומהצד השני ענה לי בנו הבכור עזרא, שעובד איתו באותו משרד. אסתפק, לצורך המשך הדברים, בתיאור כללי לעזרא, כאיש וכאדם: הוא לא נפל רחוק מהעץ... באישייותו באמונתו ובאוצר ידיעותיו...

הבנתי מעזרא שתופיק אחי לא נמצא במשרד, והחלטתי להפנות את שאלתי אליו: תגיד עזרא, האם יש איסור כלשהו לעיין בספר של הרמב"ם מורה נבוכים?
- "חס וחלילה" ענה לי, "אבל לא נהוג כל כך לקרוא בו...".

וכאן ביקשתי יותר אינפורמציה, ביקשתי ממנו שיסביר לי אודות הערתו האחרונה, והוא אמר לי מה שידוע לו: "הספר פשוט פילוסופי, מאוד מסובך וקשה..." הוא עצמו, העיד, עוד לא עיין בו.
הקשיתי: אבל שמעת פעם על איזה שהוא "איסור" מפורש או ישיר לעיין בו? הזכרתי לו בהזדמנות את "המלצת" הרב הישראלי היישיש שביקר אותנו בפנמה... ועזרא בשלו: "חס וחלילה, שהרמב"ם יכתוב משהו אסור...?" - גם הוא לא הבין את פשר המלצת הרב, וסיכם בזאת שאולי אני לא הבנתי נכונה את המלצת הרב...
הוא התעניין לסיום אם קראתי דווקא את ספר "הכוזרי" של רבי יהודה הלוי, וכשהשבתי לו בשלילה, הציע לי את הספר בחום, ואף ביקש את כתובתי בשביל לשלוח לי אותו כבר בדואר.

סגרתי את הטלפון וחזרתי מיד לקטע ה' שלי במורה נבוכים. לא היה לי כבר ספק ש"המקרה" שנקלעתי אליו היה "מקרה לכל דבר"- לא מעבר לכך... שללתי באותו מעמד כל "אזהרה"...

חזרתי אם כן גם על שתי השורות שכבר קראתי אותן, ועיינתי בפרק ה' עד תומו בלי שום עכבה גופנית הפעם. פרק ה' עסק בנושא ספציפי עד מאוד: מדוע היה עלי לעזוב את קריאת מורה נבוכים בשלב זה. האזהרה (הגופנית) שבגינה עזבתי את המסך ובגינה התקשרתי לארה"ב, הוסברה בפרק ה' באופן ברור ומדוייק; ובעצם הפרק עסק בנושא אחד: "מדוע לא כדאי [להתפרץ] אל הסרט הזה" ואני משתמש באותו הביטוי של הרמב"ם.

בראשית קטע זה, תיארתי את "הרגשתי" כאשר התחלתי לעיין במורה נבוכים במילים האלה: ...אני מעיין בהתלהבות ניכרת במורה נבוכים... אני יכול להגיד שהתחברתי אליו- אל השורות ההולכות ונפתחות בפני בטקסט... הרגשתי וכאילו אני קורא את פיענוח הדברים לאשורם; במילים יותר מדויקות- את פיענוח קוד הדברים שנתקלתי בהם בארבעת השנים האחרונות. הרגשתי וכאילו היה בידי סרט צילום ואני מפתח אותו עכשיו דרך הטקסט הזה; אני מסתכל בסרט בשתי עיניי ומתחיל לקלוט להבין...

התחלתי לקלוט אם כן את מפתח הדברים... הסרט המפותח נמצא לידי ואני מתחיל לצפות בו, זוהי ההרגשה האמיתית שליוותה אותי כאשר התחלתי לעיין במורה נבוכים, וזו הרגשה מצויינת! מעניינת! אני מרווה את הסקרנות שבי. שואב את המילים בשקיקה, אני קורא בהתלהבות, בלי כיפה על הראש, בין לבין, בעבודה, והסנדוויץ בידי... היגעתי עד פרק ה', וקיבלתי את האזהרה: יש להפסיק! אין זה ראוי לקרוא "חומר" מעין זה באופן שכזה... בנוסף, אין זה ראוי, להתפרץ אל הסרט הזה בכל שלב וזמן. זה היה נוסח האזהרה; ואני לא הבנתי אותה; עד שקראתי את הנוסח לפני, באופן מדוייק וספציפי, וכאילו אני נחשף למכתב תשובה ישיר, המגיע אל ידי בזמן אמת, ואני פותח ומעיין בו - לא רק בזמן הנכון, אלא גם בזמן אמת.

הדרך של ההתקשרות הזו נפלאה. נעדרות ממני המילים לתארה. דרך זו משלבת בתוכה הרבה מאוד "ערוצים" שהעדר כל אחד מהם עלול לפורר את הבסיס עליו התקיימה תקשורת זו, ולמנוע את קיומה: "המכתב" לא יכל להגיע לידי, אם לא הייתי נזכר "בהמלצת" הרב הישראלי הקשיש; ואם אותו הרב לא היה מכניס דווקא את הנושא הזה להרצאתו הקצרה באותו שבת, ואם לא היה בא הרב בכלל לתת את השיעור באותו שבת... וזה רק ערוץ משני אחד מתוך הרבה מאוד ערוצים שמוכרחים היו להתהוות בשביל להשתלב בזמן המדוייק להבאת "המכתב" והמסר שבו אלי בזמן נכון ובזמן אמת. המכתב עצמו שהגיע אל יעדו היום- נכתב לפני כתשע מאות שנה; השרשרת של ערוצי התקשורת שבנתה את המסר, התחילה את דרכה מאז... הוא אשר אמרתי: נעדרות ממני המילים לתאר. בלתי אפשרי לתאר להרכיב תיאור- גם אם תמצא את כל המילים הדרושות... קשה עוד לתאר את המקרים עצמם... כך כתב הרמב"ם בפרק הפתיחה שהספקתי לקרוא: "דע שכאשר רוצה אחד השלמים [האנשים השואפים לשלמות] לפי דרגת שלמותו להזכיר, בפיו או בעטו, דבר שהבין מן הסודות האלה, אין הוא יכול להבהיר אפילו את המידה שהשיג הבהרה שלמה מסודרת כפי שהוא עושה בשאר המדעים שהוראתם מפורסמת."

אנו רגילים, לפי הרמב"ם, לתאר מקרה מדעי באופן מדוייק. מקרה, כל מקרה, ניתן לתארו וניתן לנתחו באופן שיוביל אותנו להבנתו עד לרמת המיקרו. אותו הדין לתיאור מקרה שבעלמא, שעבר עליך: ניתן לספר כל סיפור שנתקלת בו ולתארו באופן מדוייק ומוגדר. ניתן לתאר אפילו חלום עד הפרט האחרון, ולנתח אותו באופן שלא יפסח על שום פרט.
לא כן הדבר במקרים שקוד אחר שולט בהם. אין באמתחתי שם תואר למקרים האלו, אולם כוונתי למקרים מעין זה האחרון- של האזהרה בהמשך קריאת מורה נבוכים... מקרה כזה קשה הוא לתיאור במילים אנושייות שהורגלנו אליהם. וכי איזה הגיון (אנושי) יכול לחבר בין הרב הקשיש שנתן את שיעורו בשבת, למסר הספציפי שהגיע אלי בזמן אמת, להרמב"ם שכתב וניסח את המסר... אילו מילים יכולים לתאר ולהסביר את התיאום המופתי שקרה בין כל המקרים, עד שנפגשו כולם בנקודה אחת, והיגיעו בד בבד אל עבר המטרה אליה יועדו מהתחלה בשעת השין המדוייקת!?

אנו נוהגים, מטבענו, לסווג את המאורעות הנתקלים בהם במהלך חיינו לשניים: מאורעות, ומקרים.
אני יכול להפיק מאורע מסויים, ולתאם למענו בין מספר רב של אלמנטים שיש לי שליטה עליהם: המאורע הוא הכנת ארוחה סינית בביתי מחר לכל החברים בשעה 9 בערב. אני קונה את המוצרים המתאימים, מבשל אותם, מרים טלפון לכל החברים, וכך בשעה המדוייקת כל החברה מגיעים אלי הביתה, ואוכלים ביחד את הארוחה. זהו "מאורע" שהגדרתיו כך כי הכנתי אותו ותיאמתי בין מספר רב של אלמנטים למען הפקתו. אולם אם עברו החבר'ה אלי ללא הזמנה, והוצאתי להם אוכל סיני המאוחסן אצלי בפריזר משכבר, חיממתי במיקרוגל וישבנו לאכול... או אז אני מדבר על "מקרה"; זהו "מקרה" אופייני.

ואם יסתבר לאחר מכאן שהחבר'ה באו אלי כי שמעון סיפר להם שאני מחזיק תמיד בפריזר שלי מנות סינייות קפואות, ואז ובעצה אחת קבעו כולם להפגש אצלי בשמונה בערב, או אז ועל אף שהדבר לא תואם עימי- אקרא לו "מאורע" מתוכנן, ולא אתייחס אליו כאל מקרה, כי ידעתי, בדיעבד, שקדם לו תיאום מוקדם.

הוא הדבר אם אגיע ליידיעה אודות התיאום שעשה שמעון גם לאחר עשר שנים: גם אז לאחר עשר שנים אנטוש את התייחסותי הקודמת לדבר כאל מקרה, ואכריז עליו כאירוע.

"היידיעה" שלי אם כן, אודות "התיאום" שנעשה בדבר או העדרו, היא אשר תקבע את התייחסותי אליו: מאורע הוא או מקרה.

מהאמור לעיל אני מסיק, ש-"המקרה" שעברתי בקריאת "מורה נבוכים" יכל בהחלט להיות "מקרה"- והלכה למעשה התייחסתי אליו עד לרגע נתון כאל מקרה אופייני לכל דבר; עד אשר הופיע "שמעון"! לאמור, עד שקראתי את פרק ה' הצפון בתוכו המסר, שייחבר בתורו בין כל החולייות "המקרייות", או בלשון אחרת- שיודיע על "תיאום" מקדים בין כל החולייות ויהפוך כל אחת מהן ממקרה אופייני לאירוע בפני עצמו, עד להפקת האירוע המרכזי- הלא הוא המסר הסופי והמוחלט: אל לך להמשיך, בשלב זה, בקריאת מורה נבוכים, מהסיבות הרשומות בתוך המסר, והמוסברות בגופו.

התיזמון המדוייק מהווה, ללא ספק, את המרכיב המרכזי להעברת המסרים; דהיינו, אם הכאב שחשתי בו היה אוחז בי לפני פרק ב' למשל ולא בהתחלת קריאת פרק ה', לא היתה לו שום משמעות, והייתי עובר על פרק ה' קורא את אותו המסר וממשיך הלאה, ללא היכולת לפענח אותו! זאת על אף והתוכן הוא אותו התוכן, המשמעות אותה המשמעות, המילים הן אותן המילים והבנתי היא אותה ההבנה...
אם לא הייתי מצליח לשלוף מהזיכרון שלי את "המלצת" הרב הקשיש, וכמובן אם הרב הקשיש לא היה מציין את המלצתו התמוהה ושקיבלתי אותה ככזאת, אם כל זה לא היה מתרחש לפי סדר ותיזמון מופתי- לא היה מקום ושייוך לכאב שחשתי בו, והייתי ממשיך בקריאת מורה נבוכים גם אם הייתי נופל למשכב בגלל הכאב העז...

מהאמור אני מגיע למסקנה המרכזית: "שמעון" יכל להשאיר אותי בלי "היידיעה" אודות התיאום שעשה עם החבר'ה; הוא יכל פשוט להחליט לא לספר לי, לא להודיע לי, או אז הייתי נשאר עם רמת היידיעה שהחזקתי בה אודות המתרחש, ושלא היתה עוברת את מחסום המקרייות; ובמקביל שמעון יכל להחליט ליידע אותי אודות התיאום שנעשה, ובזאת, להעלות בדרגה את רמת המידע הנמצא ברשותי, ממקרה לאירוע.

על פניו, שני המצבים, עם המידע הנוסף או בלעדיו, הם מצבים דומים למשעה, שלכאורה אין בהם שום תרומה ממשית בשבילי, כי ולמעשה מה זה משנה לי באמת, אם אדע אודות התיאום שעשה שמעון עם החברה או לאו, הרי הארוחה נעשתה בכל מקרה, היא נאכלה בכל מקרה, החברה התאספו אצלי בכל מקרה... אולם, ובמחשבה שנייה, זה כן יישנה! ומעבר לנחיצות המידע הנוסף שיכול לשמש לי לעזר בעתיד, הרי אותו המידע תורם לעצם התכלית שלי כאדם, הרוצה לדעת להבין לחקור ולגלות... מידע זה וכל מידע שהוא, מקצר עבורי את הדרך לזיהוי דברים, וזוהי שוב התכלית האמיתית שלי בחיים: לזהות מספר רב ככל שניתן של דברים, ולעמוד על דיוקם; החיים שלי מוגבלים הם וקצרים, אין לי זמן מיותר לבזבז... את המסקנה הזאת, אגב, ציינתי לעיל, אך בקונטקסט שונה.

אם כן, כל מידע "נוסף" שאקבל ברוך הוא יהיה, מה עוד אם המידע בעל ערך הוא...
נותר לי למיין את המידע המתקבל אצלי, ולסווגו ע"פ רמת חשיבותו, בתקווה שאשכיל לנפות גם את המידע הכוזב המתקבל! לא לשכוח שנמצא בסביבה גם מידע כוזב, מידע מטעה, ומידע סתמי שאינו מבוסס- השווה בערכו לקליפת השום.

אחזור ברשותכם למסקנה המרכזית לעיל, ולשמעון שההחלטה נתונה בידו לגלות לי מידע, או למנוע ולהסתיר אותו ממני. סיכמתי לעיל שמידע, כל מידע שייספק לי שמעון, יכול להיות בעל ערך בשבילי, רב או מועט. השאלה שלי, במה תלוייה החלטת שמעון בלשתף אותי במידע או לא? מהו הבסיס של החלטת שמעון, שיכול להיות במקרים מסויימים, בעל ערך חשוב בשבילי.
אני מוצא אך בסיס אחד שניתן להניח עליו את החלטת שמעון ולהבין את שיקולו: אם הדבר מתאים או לא מתאים לו. כלומר, הערכת שמעון המשערת מה אני אעשה עם המידע שיגלה לי, תקבע את שיקולו בנידון: אם הוא יחשוש מתגובה עצבנית מצידי אודות התיאום שעשה עם החבר'ה מאחורי גבי, יעדיף כמובן לוותר על הגילוי הנאות; במקביל אם הוא יעריך שאקח את זאת בהומור, אזי יגלה לי בנוכחות כל החברה ונצחק ונכייף כולנו ביחד...

ברצוני להעמיד את "הסוגיה" האחרונה למבחן המעשה: מהי משמעות המסר הברור שקיבלתי בפרק ה' של מורה נבוכים? השאלה היא בעצם, ומדוע הוחלט על שיגור המסר הזה הטומן בתוכו אזהרה?
השאלה המקבילה היא, "ובאילו תנאים לא היתה משוגרת האזהרה הזאת?"

אנסה לענות על שתי השאלות המקבילות באותו ההגיון של הנמשל שלעיל; או אז אמצא מולי תשובה נחרצת ותמימה: שולח המסר מצא לנכון לשלוח את המסר, כי התאים לו הדבר: אכן, קיבלתי את המסר, ועשיתי כהלכתו- עזבתי לאלתר, לאחר קריאת פרק ה', את המשך קריאת הספר; זאת כי הבנתי את תוכן המסר ולא ניסיתי לסתור את הבנתי- לא ניסיתי למצוא שבילים חלופיים ולהתאים אותם עם רצונותי הזמניים הרגעיים... והיו לי גם היו רצונות מעין אלו: רציתי מאוד להמשיך ולעיין בספר, כי הוא עניין אותי מאוד, הוא סיפק במידה רבה את ייצר הסקרנות שבי- עד כדי הרגשת התחברות לכתוב... יכלתי מאידך להתעלם ממסר כה ברור, ולהתייחס אליו כמסר מעומעם עד סמוי, וכך ולהתעטף בטענה הרציונלית הכבדה: וכי מה אני קורא! ספר של הרמב"ם! של אדונינו מורינו ורבינו משה בן מימון!
עם זאת, בחרתי ללכת בקו המקביל לכנות שבי, ולהגיע איתו עד לקצה הגבול שלו; ולתדהמתי- לא מצאתי את הקצה! הרי הקו מקביל הוא, אין לו קצה. זה נראה משחק מילים, אך אין הוא משחק, הוא הוא הדבר אשר רציתי להגיע אליו ולדבר עליו: "כנות", זה שם המשחק.
אינני יודע אם שמתם לב לעובדה פשוטה אחת: עוד לא דיברתי במילה אודות תוכן המסר. להלן רבותי הטקסט של המסר שקיבלתי, ככתבו וכלשונו: פרק ה' של מורה נבוכים. הוא נכתב לפני כתשע מאות שנה. אני חושב שאתם מוכנים כבר לקליטתו.

" פרק ה': כאשר החל ראש הפילוסופים [אריסטו] לחקור על אודות דברים עמוקים מאוד ולהביא עליהם ראיות, הוא אמר, מתוך התנצלות, דברים שעניינם, שאין מן הראוי למעיין בספריו לייחס לו חוצפה או עזות-מצח בדברים שבהם הוא חוקר, או שהוא מתפרץ לדבר על מה שאין הוא יודע, אלא ראוי לו לייחס לו שהוא משתדל ומתאמץ להעמיד ולקנות אמונות אמיתיות כפי יכולת האדם.

כן נאמר אנו, שראוי לאדם שלא יתפרץ לעניין הגדול והנכבד הזה לאלתר, מבלי שירגיל את עצמו בחוכמות ובמדעים, יתקן את מידותיו תיקון אמיתי, וימית את תאוותיו ותשוקותיו הדמיוניות. כאשר הוא ישיג הנחות אמיתיות וודאיות וידע אותן, וידע את חוקי ההיקש והבאת הראיות, וידע את הדרכים להישמר מהטעיותיה של הדעת - אזי ייגש לחקור בעניין זה. ואל יחליט על-פי הדעה הראשונה העולה על לבו ואל יפליג במחשבותיו מלכתחילה ויאמץ אותן להשיג את האלוה, אלא תהא בו ענווה וייעצר, ויעמוד, ויתרומם לאט לאט. על עניין זה נאמר: ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים (שמות ג', 6) בנוסף למה שפשט הכתוב מורה עליו, דהיינו, יראתו מהביט אל האור המתגלה [השכינה]; לא שהעיניים ישיגו את האלוה. נעלה הוא עליונות רבה מכל מגרעת. הוא [משה רבינו], עליו השלום, זכה לשבח על כך [במדבר י"ב: "והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה"], והוא יתעלה השפיע עליו מחסדו וטובו עד כדי שהיתה חובה לומר עליו לבסוף: ותמנת ה' יביט (במדבר י"ב, 8). החכמים ז"ל ציינו כי זה גמול על כי הסתיר פניו בהתחלה מהביט אל האלהים. ואילו אצילי בני ישראל (שמות כ"ד, 11) התפרצו, הפליגו במחשבותיהם והשיגו. אלא שהשגתם לא היתה שלמה. ולכן אמר עליהם: ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו [כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו] (שם, שם, 10-11), ולא אמר רק: ויראו את אלהי ישראל, מפני שהדברים לא נאמרו אלא להטיל דופי בראייתם, ולא לתאר כיצד ראו. הוא בא אפוא להטיל דופי בצורת ראייתם על כל הגשמות הכלולה בה, שאותה חייבה התפרצותם טרם הגיעו לשלמות והיו ראויים לכליה. [משה] עליו השלום דיבר עליהם סניגוריה, ולכן נדחה עונשם עד שנשרפו בתבערה (במדבר י"א, 1-3) ונשרפו נדב ואביהוא (ויקרא י', 1-2) באהל מועד על-פי מה שנמסר במסורת האמיתית [הם הקלו ראש בעלותם להר סיני כשראו את השכינה...]. ואם כך לגבי אלה, על אחת כמה וכמה לגבינו, אנו השפלים, ומי שיותר שפל ממנו, שראוי לנו לכוון ולעסוק בהשלמת ההכנות ולימוד ההנחות-הקודמות המטהרות את ההשגה מטומאתה, כלומר, מן הטעויות, ואז נפנה להביט בנוכחות הקדושה האלוהית וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו פן יפרוץ בהם ה' (שמות י"ט, 22). כבר שלמה ציווה שהאדם המבקש להגיע לדרגה זאת יישמר מאוד, ואמר על דרך המשל והאזהרה: שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים (קהלת ד', 17).

אחזור להשלים מה שהתחלנו להסביר, ואומר, שאצילי בני ישראל, מלבד התקלות שאירעו להם בהשגתם, גם מעשיהם נתבלבלו בשל זאת ונטו אל דברים גופניים מכיוון שנשחתה ההשגה. לכן נאמר: ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו (שמות כ"ד, 11). השלמת הדברים היא ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר [וכעצם השמים לטהר] (שם, שם, 10), והיא תוסבר בכמה מפרקי ספר זה [בהמשך הפרקים].

כל מה שהתכוונו אליו הוא שכל ראיה או חזיה או הבטה אשר באה בעניין זה היא השגה שכלית ולא ראיית עין, שכן אין הוא יתעלה מצוי אשר העיניים משיגות אותו. אם יתרשל אדם [אם תקצר יכולתו של אדם] וירצה שלא להגיע לאותה דרגה שאנו מצפים ממנו שיתרומם אליה, ויפרש את הביטויים האלה שבאו בעניין זה כמורים על השגות חושיות של אורות נבראים, בין אם הללו מלאכים בין אם דברים אחרים - אין בכך נזק."

עד כאן תוכן המסר. כאמור, עצרתי כאן את המשך קריאתי למורה נבוכים, עד לשלב אחר ששיכלי הישר יורה עליו.

אני חייב עדין תשובה לשאלה המקבילה שהבאתי לעיל, והיא: "ובאילו תנאים לא היתה משוגרת האזהרה הזאת?"
ובהנחה שנהירים עדין הדברים "בהם אמורים", התשובה היא: " ובמקביל, לא היה שולח את האזהרה מלכתחילה אם הדבר לא היה מתאים לו."

קיים בדת היהודית ענף שנקרא לימוד הקבלה או תורת הסוד. הרבה מאוד ספרים עסקו בתורת הסוד שנקראת גם "חוכמה נסתרה", והספר המרכזי בנידון הוא ללא ספק "הזוהר הקדוש" שחיבר רבי שמעון בר יוחאי, וגם עליו נכתבו הרבה ספרים שניסו לפרש ולהבאיר.

פעם בביקור במרכז "דיזנגוף סנטר", תפסה את עיני חנות יפה ומרכזית הנקראת "מרכז הקבלה", והמקושטת בכל מיני סמלים וסטיקרים צבעוניים... ניגשתי לראות ולא האמנתי למרה עיני: אכן חנות לקבלה! אתה נכנס מתרשם נרשם לקורס קבלה משלם ויוצא. על מדונה במרכז הקבלה בתל אביב שמעתם?

אני רוצה לחבר את הקטע האחרון עם עוד נושא שהתפרץ למחשבתי בזה הרגע. האדם הוא יצור חברתי בהכרח. אין אנחנו רק "רוצים" לשתף את הזולת בחווייותינו- אלא "שיתוף הזולת" הינו צורך אישי גרידא לכל אחד ואחד מאיתנו. הדבר הראשון שאני חושב עליו כשנתקל במשהו מעניין הוא, למי לספר ואיך לספר על המשהו הזה. זוהי אחת התכונות החזקות ביותר שהוטבעה באדם משחר ילדותו; אין מי שיכל לחמוק מתכונה אנושית זו, חכם הוא או טיפש, מגדול ועד קטן.

אני יכול להעריך רבותי, ואתם חייבים להאמין לי, שאחת החווייות החזקות ביותר, האצילות ביותר, היא חוויית גילוי הייקום; ואם תתלווה לחוויה זו הרגשה אינטימית של הבנה בזמן אמת, אזי רמת החווייה תעלה ותגרד את השחקים הרחוקים שבנפש האדם. ואיך ניתן לשמור חווייה כזאת בפנים! ייצר "השיתוף" חזק הוא ואף מכביד; קשה לעמוד בפניו; טבעינו דורש את שלו אינו מרפה... אישית עברתי לפני שנים מעין מיני-ניסיון כזה... הרגשתי אז את ההרגשה האינטימית זו- בזמן אמת, וביקשתי, נפשי ביקשה, לשתף מישהו משהו כלשהו בחוויה הזאת! עם זאת ידעתי שהזיהוי שלי לחווייה והבנתה, יכולים להיות שונים אצל האחרים... חששתי שתוכן החוויה יתפרש על ידם באופן אחר עד כדי האשמתי בהפרעה נפשית... או אז אין לי להלין אלא על עצמי ועל כניעתי לדחף מוזר לשתף ולספר...
ובכל זאת- הייצר החברתי לא הרפה... וכאן עשיתי חושבים וסימנתי לי שתי כתובות שאמורות להיות פחות "מאיימות" מאחרות. רציתי לספר לאימא את כל הסיפור, לתפוס אותה פעם לבד ולספר. התמהמהתי; התמזמזתי... אולי אף התעצלתי; היא נפטרה לפני שהספקתי לפתוח לפניה את הפה, נפטרה באותה השנה. וחבל.
הכתובת השנייה היתה רב צעיר אחד שהיכרתי וחשבתי שהוא הכתובת הנכונה. וטעיתי; טעיתי בגדול. אני מדבר על מכתב [נספח # 3] שכתבתי לפני כארבע שנים אל הנמען "הרב עובדיה יוסף". הייתי אז חילוני לחלוטין- אך כתבתי אותו כיהודי. תכננתי לכתוב אודות המכתב הזה בשלב יותר מאוחר, אולם אתמסר לסדר אקראי זה. ובכל זאת, יורשה לי לסיים את הרעיון שפתחתי בו את הקטע- זה שהתפרץ למחשבתי, או אז אחזור למכתב הרב עובדיה.

דיברתי לעיל על התכונה האנושית הטבעית המושרשת באדם, זו שבגינה אנו משתפים את הזולת בחוויותינו... מאמין אני שכל הייצירות והספרים והעבודות שעשה האדם משחר ימיו הם פועל יוצא, ישיר או נסתר, של תכונה אנושית זו. וגם אני, כמו שהתחלתי לספר, פעלתי מתוך "אינסטינגט" זה- אם נכון הביטוי, וביקשתי למצוא כתובת מסויימת לשתפה... אין בן אנוש, קבעתי, שיכול לחמוק מתכונה זו, על אף אם מטרתו הישירה הינה לכתוב ספר מסחרי למשל ולהתפרנס ממנו, או לצייר תמונה יפה ולתרום אותה למוסד נזקק; אולם ולטענתי, הדחף העיקרי העומד מאחורי היצירה הוא, לשתף אחרים בספר או בתמונה... נדמה ואף מי שמנהל יומן אישי לעצמו תשיג אותו תחושה זו ולא יוכל להתנזר ממנה: יומן זה ייקרא על יד מישהו פעם... ותחושה זו תכתיב את סיגנון היומן בפועל.

ברקע האמור לעיל, מהדהדת מסקנה שעולה מאליה: יש לשלוט במקרים מסויימים בתכונה זו- תכונת השיתוף, ודווקא בגין עוצמתה המושרשת בנו: לא כל ספר ניתן לקריאה ע"י כל חתך חברתי; לא כל רעיון ניתן להפצה; לא כל בדל אינפורמציה ניתן לעיכול לכל מאן דבעי. מן המפורסמות היא ההפרדה בין ספרי ילדים לספרי מבוגרים ואף ישנה ספריה לגיל הרך ועכשיו אני נזכר במעריב לנוער...
בסופו של דבר, אכן, כולם קוראים את כולם... אולם הרעיון הוא לא לחשוף מידע למי שאינו מוכן עדין לקלוט אותו, מהטעם שהדבר עלול לחבל בתוכנה האנושית שכולנו מנויים עליה, ולתוכנה זו יש סדר שאיננו ניתן לזירוז או להקפצה... פשוט זה לא פועל עליה. תאר לעצמך ילד שנחשף לחומר לא לו...

החומר הרב והרב ערך שנכתב בתורת הנסתר והקבלה, נכתב ע"י אנשים שחוו חוויה בעוצמה כה גבוהה- וגם משה רבינו חווה חוויה בעוצמה רבה. הספרים שנכתבו בתורת הקבלה, נכתבו ללא ספק בצל החוויה הזאת; מטרתם ללא ספק היתה ללמד, את מי שיכול ללמוד, את הדרך שתוביל לחוות את החוויה, לכל תלמידהם ולכל הדורות, שהשכינה תשרה על כל בני ישראל, זוהי המטרה הנעלה ביותר; אולם ולענייות דעתי, היה מי שטעה בקליטת החומר. החומר אינו אמור להוביל ל"טכניקה", החומר ייועד במקור להוביל אל "דרך". טעות היא לחשוב במונחים טכניים; טעות חמורה היא. איננו יכולים, גם אם רוצים, לקלוט את המונחים הטכנים. אין האדם בנוי לזאת; כל אדם, כולל האדם ברמת משה רבינו. מודה ומתוודה: אינני יודע להגדיר את המינוח "מונחים טכניים" שהרביתי להזכירו, אולם הרעיון הכללי לא יושפע מזאת ובעינו הוא עומד: מטרת האדם באשר הוא להגיע אל הדרך אל החוויה לא אל הטכניקה, לא אל המספרים לא אל השמות לא אל הטכניקה! כיסא כבוד מלכותו אינו בהשג ידינו גם לא מוחינו. טעות "אופטית" זו הובילה אותנו אל מחוז אפל ושפל שלא ייטיב עם דורינו, השפל והאפל בזכות עצמו. מי שמע על מדונה במרכז הקבלה בת"א? מי ראה את מרכז הקבלה בדיזנגוף סנטר.

כה הטיב הרמב"ם לבאר את הנושא הזה בהקדמתו למורה נבוכים: "אל תחשוב שהסודות הגדולים האלה ידועים עד תכליתם וסופם לאחד מאתנו. לא; אלא שפעמים האמת מבהיקה לנו עד שאנו חושבים אותה לאור יום. אחרי-כן החומרים וההרגלים חוזרים ומסתירים אותה עד שאנו חוזרים להיות בלילה אפל, קרוב למה שהיינו בתחילה. משולים אנו אפוא למי שהברק מבריק לו מדי פעם בפעם בלילה אפל מאוד. יש בינינו מי שהברק מבריק לו פעם אחר פעם עד שהוא כביכול תמיד בתוך אור שאינו פוסק, כך שהלילה הופך לו ליום. זו היא דרגת גדול הנביאים [משה רבינו] אשר נאמר לו: ואתה פה עמד עמדי (דברים ה', 28), ונאמר עליו: כי קרן עור פניו [בדברו אתו] (שמות ל"ד, 29). ויש ביניהם מי שהבריק לו הברק פעם אחת בכל לילו. זאת היא דרגת מי שנאמר עליהם: ויתנבאו ולא יספו (במדבר י"א, 25). יש מי שיש (לו) הפסקות רבות או מועטות בין ברק לברק. ויש מי שאינו מגיע לדרגה שחושכו יואר בברק, אלא בגוף מלוטש או משהו מעין זה כגון אבנים וזולתם המאירים במחשכי הלילה. אפילו האור המועט הזה המאיר עלינו אינו מתמיד, אלא מבהיק ונעלם כאילו הוא להט החרב המתהפכת (בראשית ג', 24). לפי מצבים אלה שונות דרגותיהם של השלמים. אלה אשר לא ראו אור מעולם אלא הם מגששים באפלת לילה, עליהם נאמר: לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו (תהלים פ"ב, 5). מהם האמת נסתרת כליל חרף עוצמת התגלותה, כמו שנאמר עליהם: ועתה לא ראו אור בהיר הוא בשחקים (איוב ל"ז, 21). הם המוני העם, ואין מקום להזכירם כאן בספר זה. דע שכאשר רוצה אחד השלמים לפי דרגת שלמותו להזכיר, בפיו או בעטו, דבר שהבין מן הסודות האלה, אין הוא יכול להבהיר אפילו את המידה שהשיג [דרכה] הבהרה שלמה מסודרת- כפי שהוא עושה בשאר המדעים שהוראתם מפורסמת [כמו במדעים מדוייקים]."

הזכרתי בקטע הקודם את הטעות האופטית (השקידה להשגת הטכניקה- לא הדרך), שהובילה את הדור שלנו לפגוש את מדונה במרכז הקבלה בת"א ואת החנות המפוארת של הקבלה במרכז דיזנגוף. והתהייה שלי- אם נסלק את שתי התופעות המפוקפקות, את מדונה ואת החנות, וכטיפ- נסגור את מרכז הקבלה על כל סניפיו בעולם הרחב, האם נגיע עם הסתלקותם לחוף מבטחים...?

לא רבותי, לא! מדונה והחנות הם רק דוגמאות צועקות שבחרתי בהם בגלל האופי הצעקני שלהם; בגלל הרייטינג שלהם - גם אני משועבד כבר לתורת הרייטינג. מדונה וחנות הקבלה הם דוגמאות ייצוגייות לא יותר. הם חלק זעיר מאוד מבעיה הרבה יותר גדולה שיכול והתחילה את דרכה מלפני הדור הזה, יתכן שהתחילה אפילו לפני שני דורות, והתפתחה לה באיטייות ובבטחה עד שהגיעה אלינו היום, במוטציה קצת שונה. אם כן, ובשביל לסלק את מדונה ולסגור את החנות המתועבת, עלינו לשנות כיוון כללי של הלך חשיבה מושרש על פני דור שלם. או אז, ורק אז, תסתלק לנו מדונה מהפרצוף, והחנות תכריז על פשיטת רגל מאליה. או אז ישתנו עוד הרבה דברים.

הזכרתי את העצה לשנות הלך חשיבה כללי מושרש, ובתוך כך קיימים הרבה ערוצים מרכזיים הטעונים שינוי; אקח דוגמה אחת שהזכרתיה בשמה בקטע הקודם, והמהווה במקרה את הציר המרכזי של מאמרי זה; הטעות האופטית: השקידה המקובלת בתורת הקבלה, להשגת הטכניקה- לא הדרך. מהי כוונתי? מי זו הדרך?

אני רוצה לעבור איתכם ברגע זה ניסוי מעבדה, כן- עכשיו ומיד.
אנא הושיטו את כף ידכם השמאלית, פיתחו אותה, וביד השניה שימו את האצבע שלכם על הדופק של ידכם השמאלית המושטת, בידקו את הדופק שלכם. למי שלא התנסה בזה, יש לשים את האצבע על השריר האמצעי בערך, היוצא תיכף מכף היד הפתוחה למעלה.
איך יצא הדופק? הממוצע הטוב הוא כ- 90 פעימות לדקה, או 45 פעימות לחצי דקה; אינכם חייבים לספור עד תשעים...

הלאה: אנא השאירו את האצבע שלכם, זו הבודקת את מצב הדופק, השאירוה בבקשה מונחת על אותו השריר של הדופק, עם לחיצה עדינה באותו האזור, ולמשך לא יותר מדקה; אינני רוצה בתביעות נזקין, כי זה עלול לעצור את הדם אם תלחצו חזק מדי או אפילו אם תלחצו בעדינות אבל לתקופה ממושכת...
בואו נעשה הסכם ליתר ביטחון, תלחצו באופן עדין על השריר עד שתרגישו הפרעה קטנה בכף היד, וזה יכול להתבטא אף ברעידה קלה באצבעות, ואולי ישתנה במקצת צבע כף היד. אבל אל דאגה: בסך הכל זרימת הדם לכף היד ולאצבעות נעצרה חלקית והכל יחזור לאיתנו לאחר שתורידו את האצבע מהשריר. הפרעה קלה כזאת ובדרך כלל תופיע לאחר כדקה. אם עברה דקה, תורידו בבקשה עכשיו ומיד את האצבע מהשריר, ותשחררו קצת את האצבעות אם נרדמו- תזיזו אותן... זהו נגמר הניסוי.

אני נזכר עכשיו בסיטואציה מגעילה דווקא, שלמדתי עליה בעוונותי הרבים מאוסף סרטי האימה שראיתי... איך הבחורה המייואשת- ובד"כ משחקות בתפקיד הזה בחורות משום מה, נכנסת לאימבטיה, ממלאת מים רותחים, האד עולה... ולוקחת ביד רועדת סכין גילוח, וחותכת! כן בשריר הזה שרק עכשיו בדקתם. צר לי על התיאור... אך זה דרוש להמשך הניסוי; לא! לא אבקש ממכם עוד משהו...

אינני יודע כמה ממכם עבר קורס החייאה, ואולי אף יש בתוכינו חובשים מקצועיים. מה היית עושה אדוני החובש במקרה כזה? הבחורה שותתת דם מהיד ועליך להצילה!

נכון! יש להשיג חוסם עורקים מיד. כל דבר, חוט חבל שרוול חולצה רצועת תפילין, יש לאלתר חוסם עורקים מיד, ולחסום את העורק, שלא יזרום ממנו יותר דם החוצה, שיפסיק את הזרימה.

איזה מזל! יש לך מזל ואתה חובש דתי שנקלעת לסרט הוליוודי- (כן מה יש?) ובידיוק הנחת תפילין; זה חוסם העורקים הכי ייעיל לדעתי, קל להשתמש בו, יש לך ממש ערכת הצלה; ומעל לכל הוא ארוך- אם חסר יש לך גם תפילין של ראש... אני מניח שתשתמש באמת גם בתפילין של ראש, ותלפף אותו לאורך הזרוע שלה בשביל משנה זהירות, כך תבטיח שלא תשען רק על הקשר החוסם שמעל לפצע, שעלול להיות רפוי או להפתח... תפקידך לחסום ולעצור את זרימת הדם עד לבוא האמבולנס.

ומהעניין לאותו עניין: היום בבוקר בשחרית, חשבתי לרגע על כל זה שכתבתי כאן. בטח תגידו איזה תפילה התפללת... אבל אענה להגנתי, זה לא לקח לי הרבה זמן... כאן- שמתי קצת פילפל לתיאור בשביל הקטע... אבל זה לא היה יותר מהירהור קל למשך כמה שנייות! כן מספר שנייות לא יותר; במהלכן חשבתי על דבר מסויים: איך התפילין המונח על ידי לא חוסם לי את העורק? נעצתי את עיני ברצועה העוברת בידיוק באזור הדימדומים ההוא של העורק, ותהיתי איך באמת זה לא חוסם לי את הדם? מה עוד וזה מלופף שמונה ליפופים, ליתר ביטחון- לא אחת... ואם לא מספיקים הליפופים, יש לי עוד שלוש לפות על האצבע האמצעית, ואת שאר הרצועה מלפפין על כף היד באמצע, אותה יד! בשביל לנצל את הפוטנציאל של הרצועה עד הסוף...

השאלה שלי, למעשה, היתה אחרת: בוא נגיד שאני חסין רצועות... השאלה היא איך לא שמעתי עד עכשיו, בן 43 אני, על מקרה של חסימת עורק של מישהו, באיזשהו מקום... ויום יום, מליוני אנשים עוברים את החוויה המוזרה הזאת עד מאוד! מלפפים שמונה ליפופים על הזרוע! ראיתם פעם את הבעתו של גוי שנקלע למחזה כזה...? אינני זוכר, אפילו תאונה אחת, שראיתי או ששמעתי, במשך 43 שנות חיי, והסבירות להתרחשות תאונה כזאת הינה בגדר האפשרי עד הבטוח! עברתם הרי ייחד איתי עכשיו את הניסוי, באופן חי! על בשרכם!

יותר מזה: הרבה מאיתנו עבר את החוויה של מדידת לחץ דם, וגם בד"כ ביד השמאלית! למה מפילים את התיק תמיד על יד שמאלית לא יודע... (במחשבה שניה אולי אפשר לנחש), וכולנו זוכרים את אנקת האנחה שמשחררים ברגע שמתירים את ידינו הכבולה... ואפילו אם לא משחררים אנחה בקול רם מפאת הנימוס, אבל אין מי שלא חש את ההקלה הזאת ברגע השיחרור... בתפילין זה לא קיים! על זאת אני מעיד ומליוני אנשים יעידו; ואם תרצה- זה עומד למבחן: תנסה את זאת מחר, הזדמנות גם לקהילת הקוראים הלא מניחים; כן זה טרוק שלמדתי מהחבדניקים...
הנוהג הוא להתיר את שלוש ארבע ההקפות הראשונות של היד, ובינתיים לקום ולהוריד את התפילין מעל הראש, ולאחר מכאן לשחרר את שאר הרצועה התלוייה על היד: אינך חש שום הקלה של שיחרור עיקש מעבדות לחירות- לאחר שידך המסקנה היתה כבולה שמונה הקפות בזרוע, שלוש באצבע, ועוד קשר נוסף על שאר חלקי היד- היהודים רגילים לערך נוסף. עוד לא ראיתי ולא הבחנתי בשום ברנש גדול עד קטן, שהניע את אצבעותיו או זרועו ימינה ושמאלה/ קדימה ואחורה- לאחר כשעת קשירה- לא הכי מתחשבת במחזורייות הדם ואפילו לא בשום הגיון; נהפוך הוא: אני אישית מכיר הרבה פושעים שמתאכזרים לידם וכאילו זרה להם, וקושרים בכל הכוח ומסובבים את רצועת התפילין בכל הכוח בלי שום התחשבות! אם רק ליד היה פה...

אני הולך להפתיע אותכם. שאלתי למעלה שאלה ישירה: בן 43 אני, איך לא שמעתי עד עכשיו על תאונה כלשהי, על מקרה של חסימת עורק של מישהו, במקום כלשהו!?

היום זה קרה. היום ראיתי במו עיני את מה שלא ראיתי ב-43 שנות חיי: זה קרה איתי!
הרגשתי אני בעצמי את חסימת העורקים, וזה קרה באותם הרגעים, בתוך התפילה, בהם הרהרתי על הנושא הזה. דווקא כאשר הרהרתי בזה, דווקא בנושא הזה...
עד כדי כך חשתי את ההפרעה, ומותר לי לתאר אותה כחולשה ביד עם סממנים ממשיים של חוסר תפוקת דם בכף היד. זה הציק לי עד כדי שהיה עלי להוריד את כל רצועת היד, להתירה למספר שנייות ואז להחזיר.

מוזר?

על מה אני מדבר אם כן?

אני מדבר על "הדרך" אם זכורה לכם מאיפשהו... אני עונה על השאלה ששאלתי לעיל וזה היה לשונה: "...הטעות האופטית: השקידה המקובלת בתורת הקבלה, להשגת הטכניקה- לא הדרך. מהי כוונתי? מי זו הדרך?"

זו היא הדרך רבותי. תיארתי בשורות הקודמות דרך אחת מדרכו של בורא עולם, דרך שזכיתי לראות, וזכיתי לדעת ולתאר אותה.
בשביל להשלים את התיאור, את ההצקה הזאת ביד ולאחר מכאן לא הרגשתי. בדרך פלא.

הוא גילה לך כאשר גילה לך. הוא מגלה לך, כאשר הוא מגלה לך. הוא יגלה לך כאשר הוא יגלה לך. לא כאשר תבקש זאת; ובשום פנים לא באותו השלב של הבקשה, על אף שכל בקשתך מסתכמת בחתירה לאמת. אני הרהרתי בשאלה נכונה ועליתי על מעשה נס שקורא איתי ועם מליוני יהודים יום יום; גיליתי את מעשה הנס בשעת אמת, ודווקא באותה השעה הנס פסק וחזר הטבע לטבעו; כאבה לי היד והרגשתי את הלחץ, וכי יעלה על הדעת שיד קשורה ברצועת עור מלמעלה עד למטה לא תילחץ?!

בורא העולם ברא את העולם, ברא את הטבע, ברא את חוקי הטבע, חוקים שאנו לומדים בוחנים ומגלים. איננו חיים במגרש שהתוהו ובוהו שולטים בו, כי-אם חוקים ברורים וקבועים שולטים בו על בסיס קבוע איתן בלתי רעוע. חוקים אלו הם בתחום השגתינו, ואנו לומדים אותם כאמור, ומגלים את המגרש שלנו ואת תנאיו; והתנאי הראשון הוא- בל יסתור חוק אחד את משניהו. וכי יעלה על הדעת שיד לחוצה לא תילחץ?

שנייות לאחר מכאן, הנס יחזור למסלולו, ולא יורגש הלחץ; גם עצם הנס לא יעמוד למבחן בזמן אמת. הוא גילה מגלה ויגלה כאשר ירצה. זוהי הדרך; זוהי דרכו.
זו היתה אחת הדרכים, מיני רבות, היידועות לנו, ושאינן ידועות לנו.

אתמול עצרתי את הכתיבה שלי עם הרעיון שכה אני מאמין בו (יש לדוש בדרך לא בטכניקה) ושהבהרתיו בשורות לעיל דרך הסיפור שלי עם התפילין- מקרה שהתרחש איתי בתפילה היום בבוקר, יום חמישי ה-30/12/04 למניינם.
אתמול, כאשר נטשתי את המקלדת, חשבתי ומטבע הדברים על המשך הרעיון שהתחלתי בו ושם הפסקתי; חשבתי איך לפתח אותו, איך להסביר אותו, להציגו... זאת ואני ער לעובדה שכל המאמר שלי בעצם תלוי בו: בראשית המאמר, העדתי על קיום קשר אמיתי של האדם עם מערכת העל; כן, ישנו את הקשר קבעתי. אני הקטן חשתי בקשר הזה ואף נגעתי בו -כך העדתי על עצמי. מטעמים מובנים אדגיש שוב שאין המדובר בקשר מעולם הנבואה... אולם כן המדובר בקשר מוגדר וברור, שניתן לזהות דרכו סממנים מוכרים ומוסכמים בתקשורת האנושית. רציתי לדבר על הקשר הזה, רציתי לתאר אותו לפני שאני נכנס לגוף המעשים עצמם, שקרו במהלך ארבע השנים האחרונות. הבחנתי בעובדה אחת הנגזרת מעצם החוויות שעברתי- או אם תרצה מעצם המקרים שעברתי: יכלתי לעבור את כל המקרים ולפסוח עליהם מבלי לשים לב לשום דבר מיוחד בהם; כמו הכאב שאחז בי בקטע ה' של מורה נבוכים ושאובחן כאזהרה שהשעיתי אליה; יכלתי ללא ספק לעבור את הכאב הזה ולא להתעכב ולחקור... אינני בכל אופן מהמתחקרים והשואלים והמעמיקים... מכרי יעידו עלי. ואת האפשרות זו של הפסיחה על האזהרה ניתחתי לעיל, ובאותה ההזדמנות קבעתי שגם המקרה הראשון שפתחתי בו את דברי, על השוד שהסתיים במכירת עגיל, גם מקרה זה יכול להיות מקרה אופייני לכל דבר שאין לו המשך... וגם תחושת החנק ביד- אם נכון הביטוי, זו שחשתי היום ופיענחתי היום, יכלה לעבור עלי דרך המלך... אני עומד בהמשך לתאר מקרים ספציפיים לא פשוטים שחוויתי, שניתן דרכם לתאר את הקשר הזה עם מערכת העל- בורא עולם, וגם מקרים בלתי פשוטים אלו וכל אחד בדרכו ובתורו יכל לחלוף עלי מבלי להותיר שום סימן מיוחד, מבלי להשאיר שום סיבה לעצור ולהתבונן בו... ולגלות את הקשר...

ריחפו באוויר שתי אפשרוייות, שרק אחת מהן היתה פתוחה ונתונה לשליטתי, והיא היא הדרך האנושית המקובלת לקבלת הדברים והמקרים שקוראים איתנו, הם רק מקרים!

האפשרות השנייה היתה קצת יותר מסובכת מהראשונה ובלתי מקובלת, ומטבע הדברים גם, לא היתה נתונה למרותי: שאיחשף לרבד אחר הטמון במקרה נתון, בדרך מאוד מסועפת, ושאלמד ממנו מסר מדוייק ומוחלט. ודווקא האפשרות השנייה הבלתי מקובלת הבלתי קונבנציונאלית שלטה ונתנה את הטון... מכאן הבנתי שיד מכוונת כיוונה את המקרים כך שאבחין בהם; שאבחין במקרים האלה; ובאחרים לא אבחין.

קח את "המקרה" האחרון, זה של לחץ היד בתפילין, שקרה עימי דווקא היום בבוקר, אור ליום חמישי, ושבלעדיו כמעט ובלתי אפשרי היה להמשיך את מטלת המאמר, מהיכן שהפסיק אתמול... איזו דרך רכה, נעימה... זוהי עוד דרך מדרכיו, הרבות, היידועות לנו, ושאינן ידועות לנו.

כל יום נאספים למנחה כאן באזור העבודה שלי באחת בצהריים, ולאחר מנחה מעביר אחד הבחורים הצעירים שיעור מזורז בן כחמש דקות, ובדרך כלל סביב נושא המוסר... היום, השיעור סבב אודות המסקנה הראשית הטמונה ביציאת מצרים: הוכחת הקשר למערכת העל עם האנשים על האדמה. ארבע שבילים משמשים את הכופרים בקיומו של בורא עולם: הלא מאמין בקיומו, המאמין בקיומו אך שולל את שליטתו בייקום שברא, המאמין בקיומו אך שולל את רצונו בשליטה- כאב הנוטש את הבית שהקים..., והאחרון העיקרי: המאמין בקיום בורא עולם אך בסייג אחד: אין לו הקשר, שום קשר עם ברואיו. יציאת מצרים והניסים שהתחוללו בתקופה, ישיבו לארבעת האתאיסטים האלו, כל אחד והתשובה המדוייקת שלו. והתשובה העיקרית שמורה במקום כבוד לאתאיסט העיקרי: זה שמאמין שאין ולא יכול להיות לבורא "קשר" עם ברואיו. את השיעור הזה שמעתי לפני כשלוש שעות, היום ה-30/12/04, יום חמישי. שמעתי וחייכתי בליבי; כן אני מבין את המסר; נמצא אני בדרך הנכונה, עם המאמר שכותב. הבאתי את הדוגמא הזאת מהיום לחיזוק דברי לעיל: זוהי עוד דרך מדרכיו; למי שרוצה זיהוי.

עוד זיהוי, ומאותו המגרש: לפני מספר ימים, ואני בתקופת התחלת המאמר, הייתי בידיוק בקטע של הרעיון הזה- הינה הוא כלשונו: "...האדם הוא סקרן מטבעו ורוצה לזהות דברים ולעמוד על דייוקם. לכן, עלי לבחור בדרך הקצרה ביותר שתוביל אותי לזיהוי דברים/עצמים/רעיונות... אין לי, בחיים הקצרים שלי, אין לי זמן מיותר לבזבז על פיתולים, אני רוצה לדעת להבין ולזהות בדרך הכי קצרה; ושוב כי הזמן העומד לרשותי הוא מוגבל וקצר. זהו כל ההגיון בתכלית, העומד מאחורי תוכנת הכנות."
הדרשן הצעיר באותו היום, דיבר בדרשתו הקצרה על נושא הגיל! מדוע אדם הראשון חי כאלף שנה, וגם נוח חי כאלף שנה, או אז עקומת הגיל מתחילה לרדת: אברהם 175 שנה (אם זכרוני אינו מטעיני...) יצחק 180, יעקב 145, אהרון פחות, משה 120 שנה- פחות... כולנו יודעים, אמר הדרשן, שעקומת "האיכות" של האנשים שיטביעו בתקופתם את הדרך- עקומה זו ולכל הדעות הולכת וגודלת... נוח יותר "איכותי" מאדם- לא רוצה להגיד יותר טוב... אברהם אבינו יותר מקודמיו, יצחק יעקב משה... האם לא אבסורדי הוא, שבמקביל, עקומת הגיל העומד לרשות האנשים הגדולים האלה דווקא תקטן? האין זה נוגד את ההגיון? כך שאל הדורש; וענה: בורא היקום הבחין בתכונה של "עצלנות" אצל ברואיו. אדם הראשון אמר יש לי הרבה זמן להבחין ולהכיר ולהודות ולעבוד את בוראי, עומדות לרשותי כמעט אלף שנה- החיים ארוכים... וגם נוח נהנה מאותו "ההגיון"... וגם הרבה ברואים ו"הגיוניים" אחריו הלכו בדרך ההקש המוזרה זו, עד שהבורא החליט לתת לה מענה: יש לטעת באדם, דווקא את התחושה שאין לו מספיק זמן... וזה דווקא יוביל אותו להשגייות יותר גבוהה, או אם תרצה- לתפוקה יותר גדולה...

שעות לפני ששמעתי את הדרוש המעניין הזה, עוד באותו היום, כתבתי ותיארתי את קוצר הזמן העומד לרשותי במילים אלו: אין לי בחיים הקצרים שלי, כתבתי, אין לי זמן מיותר לבזבז על פיתולים, אני רוצה לדעת ולזהות בדרך הכי קצרה; כי הזמן העומד לרשותי הוא מוגבל וקצר. זוהי הדרך שנבחרה בשביל להעביר לי את המסר- שאני חושב בכיוון הנכון.

זאת דרכו של המכוון, בכיוון עולמו. על הדרך אני רוצה לדבר, על הרכות שבה, על היופי שבה, על החן על התבונה על האופי האנושי שבה- למרות מקורה העילאי. זהו ערוץ התקשורת אלינו, האנשים. אני רוצה לדבר על הדרך- לא על הטכניקה; כי ידי האנושית יכולה להשיג רק את הדרך.

ערוץ תקשורת. אני הולך לתאר להלן ערוץ תקשורת כזה במלוא עוצמתו במלוא הדרו במלוא מהותו... זהו הערוץ הראשון שהבחנתי בו ובפעם הראשונה, ואולי בגלל זה כה התפעלתי בתיאורו, וגם לקח לי לזהותו יותר זמן מהרגיל...
אני מדבר על מכתב שכתבתי לפני כארבע שנים אל הרב עובדיה יוסף. התחלתי לתארו לפני הקטע האחרון- שגזל ממני יותר שורות מהמתוכנן...

יום שבת אחד, בהתחלתה של שנת 2001, ובהיותי חילוני, ישבתי וכתבתי מכתב, לא אישי, לכבוד הרב עובדיה יוסף. אני אומר "לא אישי" כי הכרותי לכבוד הרב לא עברה את ההכרות הרגילה כאישייות ציבורית...
עוד באותו יום שבת סיימתי את המכתב [הערה שנכתבה לאחר כתיבת השורות: ציינתי שבאותו שבת כתבתי וסיימתי את המכתב לרב עובדיה, אולם בעיון אקראי באחד המסמכים שכתבתי בנידון הראה, שלקח לי 3 ימים בכתיבת המכתב. כן התחלתי בכתיבתו ביום שבת.] והחל מאותו הרגע, נפתח בפני ערוץ תקשורת אמיתי שהדהים אותי בשלביו הראשונים וגם, בד בבד, חיבק אותי בחום אנושי שאני מכיר ומזהה...
כך תיארתי בהזדמנות אחת את ערוץ התקשורת זה, את הקשר הזה: "...ושוב אני מזהה את החיזור ההוא, את הצורה היפה ההיא, את האופי המתחשב, העדין, את ההוראה שניתנה לי באותן מיסגרות: אל תזנח כאן. אני קורא את ההוראה יפה. מנסה גם לא לאכזב. מנסה גם לתת הרגשה יפה; באותו מטבע עד כמה שניתן, עם הכלים שעומדים לרשותי."

טענתי במאמר הזה לעיל, שקיים קשר אמיתי מעשי פיזי- לא תיאורתי עם מערכת העל; שאני הקטן חשתי בו. הבהרתי למען האמת ותיעודה, שאין המדובר בקשר מעולם הנבואה... אולם כן המדובר בקשר מוגדר וברור, שניתן לזהות דרכו סממנים מוכרים ומוסכמים בתקשורת האנושית. הערוץ הזה נפתח איפא באותה התקופה של המכתב, ולמען הדיוק, באותו היום בו נכתב המכתב; והחל מאותו היום לא פסק... היו הפסקות במשך הזמן גם היו, אך הערוץ נותר פתוח ופעיל, ואף הוקל לי במרוצת הזמן במלאכת זיהוייו...

קשה מאוד רבותי לעמוד על הטכניקה שהערוץ הזה נעשה באמצעותה, שהקשר הזה נוצר דרכה... הדבר קשה ובלתי ניתן להשגה. זה דומה לבישול טעים שנעשה: הבישול בפני עצמו ניתן לתיאור ולטעימה- והרי הוא נעשה לשם כך... אולם הטכניקה של עשייתו אינה ניתנת לתיאור; שיטת הבישול אינה בהשג ידינו; גם החומרים ממנו נעשה בלתי ניתנים לתיאור- אינני יודע את מקורם, אינני יודע שום דבר אודותם... אני הולך לתאר איפא את הבישול הזה, את הטעם שלו, את החוויה זו של הטעימה, במטרה לשתף את מספר האנשים הגדול ביותר בטעם היפה והעדין הזה. שאלתי פעם את עצמי: ומדוע אני?! מדוע דווקא איתי...?!

והתשובה שהיגעתי אליה: לא רק אני; הערוץ הזה איננו רק איתי; הוא משותף לעוד אנשים טובים וכנים ממני. אין לי ספק, הדל שבספקות, בקיום ערוץ תקשורת חי ופעיל של היישות העליונה עם מספר אנשים החיים בתוכינו כאן על האדמה. מקור הביטחון הזה הינו ידיעתי התמימה, לנוסחה אחת אמיתית ומציאותית: "כנות" היא המפתח של הערוץ הזה. אני מדבר על "כנות עצמית" של האדם עם עצמו... מי שנייחן בתכונה מבורכת זו, אין ספק שהינו מחובר ברמה זו או אחרת עם היישות העליונה, דרך ערוץ תקשורת אמיתי פיזי ופעיל- ואינני מדבר כאן על "אמונה"... אלא על ערוץ תקשורתי אמיתי שמועברים דרכו מסרים אמיתיים מציאותיים בזמן אמת. הביטחון שלי נובע מעובדה אחת: זכיתי במספר מקרים אקראיים להכיר אנשים כאלה... זכיתי להכיר את כנותם מקרוב, מבלי שהתכוונו לגלותה לעיניי... ונא לזכור שוב רבותי את ההגדרה של "כנות": לקרוא לדבר בשמו, להכיר בו ובמחיר שלו; היינו, להכיר את הדבר ולהיות מוכן לשלם את מלוא המחיר עבורו, גרוש אחד לא פחות; זוהי ההגדרה המדוייקת לכנות עצמית.

היכרתי פעם מישהו שסיפר לי סיפור אקראי, וחשוב לציין שהסיפור סופר בדרך אגב ולא באופן של לשבח ולהלל את עצמו בפני... לא היה לו שום קשר איתי מעבר להכרות שטחית- כך שאני שולל שום אינטרס שיכול להיות לו בשביל להרשים אותי או מעין זה...
האיש שאני מדבר עליו אינו בעל אמצעים ובלשון המעטה... הוא סיפר לי שהוצעה לו פעם שותפות עם אדם יהודי "מסורתי" בעל אמצעים, מליונר, והוא דחה את השותפות הזאת לאחר שחשש שמא תתעורר בעיה בעתיד של הפעלת העסק בשבת... אמרתי לו אבל קיים היום היתר רשמי של חתימת חוזה עם "גוי" שיפעיל את העסק בשבת, ויהנה כביכול מרווחיו ביום הזה... הוא ענה לי בלי היסוס: כן, אני יודע; אבל בשביל מה להשתמש בהיתרים כאלה... אדם כזה עם רמת כנות עצמית כזאת, ולעניות דעתי, הגיע מזמן להכרה אינטימית עם הערוץ התקשורתי ההוא... אין לי צל של ספק בדבר.

אני מכיר באופן אישי, איש אתאיסט אחד, שאינו מכיר באפשרות המדעית, או אם תרצה הלוגית, של קיום בורא לעולם. האיש הזה הוא אינטלקטואל ידוע בעל דוקטוראט בתחום מדע ההסטוריה הצבאית, והוא חוקר במסגרת עבודתו את מלחמות ישראל מאז הקמת המדינה. ויש לו בעיה: הוא אדם כן שאומר וכותב רק את האמת והמחוייבות שלו הינה רק כלפיה. הבעיה שלו הינה איפא עם "הכנות העצמית". כן, הוא שילם מחיר אישי גבוה ביותר עבור בעיה אישית נדירה זו; ונדיר ביותר לסבול מסימפטום בעיה כזאת במתחם המחיה שלו... הוא איש יוצא דופן; ואין לי ספק שגם הוא, היוצא דופן הזה, יש לו את כל התנאים האופטימאלים, להיות מנוי על רשת המשתמשים בערוץ ההוא... אינני יודע איך הערוץ הזה אמור לפעול במקרה ספציפי זה- אך אין לי ספק, שבאופן זה או אחר התקשורת קיימת ופועלת עם האיש הזה, למרות האבסורד שבעניין...

אני מעיד, שנחשפתי באופן מקרי לחלוטין, לסיפור מוזר זה: איש עסקים אחד, ממולח, בעל עסק סיטונאי, נקלע יום אחד לסיטואציה מוזרה בנסיעת העסקים שלו: היה עליו לקנות כובע שמש פשוט, כי יום חם היה, והשמש כבדה... אבל הוא היה נמצא באזור מסויים, והיה לו ספק סביר, שבאזור הזה נמכרים מוצרים מזוייפים. אשר על כן, ומתוך העיקרון לא לקנות דבר מזוייף, הוא נמנע מלקנות את כובע השמש שלו; למרות שכה נזקק לו באותו יום!
לציין שוב, לסיפור הזה נחשפתי באופן מקרי לחלוטין מפיו של אדם שלא הכרתי- והוצג בפני באופן פשוט במובן של "דבר של מה בכך..."; וגם כאן אין ספק, שלאדם כזה בעל רמת כנות עצמית כזאת, שותפות מעשית ואפקטיבית ברשת ערוץ התקשורת ההוא.

אלה הם דוגמאות אקראייות למספר גדול יותר של אנשים, המתקיים דרכם קשר אמיתי ופעיל עם מערכת העל. היגעתי למסקנה הזאת דרך שיטת ההקש הנקראת בפינו "לא כל שכן...". אם וזכיתי להציג את מה שאני מציג, אם וזכיתי במעמד הזה, הרי לא ניתן לי המעמד מתוקף מעלתי כי-אם מתוקף כישור מוגדר שהתברכתי בו כנראה בתחום הצגת הדברים כדרבנם: כן, אני יודע לתאר לנסח לכתוב ולחבר... משחר ילדותי אהבתי לכתוב ובלטתי בתחום זה... זכיתי איפא להשתמש בכישרון זה, להצגת עובדה- לא תיאוריה, אודות קשר קיים מדורי דורות, והממשיך להתקיים גם היום עם אנשים החיים בתוכינו. ברצוני לקרוא לכל האנשים האלה, מעל במה זו, שיואילו ויפתחו את פיהם; ויספרו את אשר בו. זה הזמן.

אני עומד לפתוח את הדף הראשון שלי, ולאחריו יבואו עוד דפים. אתחיל כמו שהבטחתי- אין ספור פעמים- במפגש הראשון שלי עם "ערוץ התקשורת", וזה היה בו ביום שכתבתי את המכתב לנמען "הרב עובדיה יוסף". חוויתי הרבה חוויות עצומות בתקופה ההיא, ואלו יהוו כאמור את יריית הפתיחה לעוד חוויות ומסרים שאקבל בהמשך; בדרך עדינה ואנושית... עד עצם היום הזה.

כאמוא, ביקשתי בתקופה ההיא, תקופת המכתב, לשתף מישהו בחוויה שלי, ביקשתי לספר לאימי ולא הספקתי... ביקשתי לספר לרב צעיר אחד ולא עלה בידי... ניסיתי לעשות במצוות המסרים שקיבלתי, ולא הצלחתי. המסר הראשון ניתן באופן ברור וחלק, ולמעשה אני מדבר על מערכת מסרים היורדים אל נחל אחד ומוגדר: להביא את נוסח הטקסט שכתבתי אל הרב עובדיה יוסף, לידו הוא. שהרב הנמען יקרא את המכתב או לכל הפחות יאשר את קבלתו, או אז אצא לידי חובתי, בהשגת המטלה שהוטלה עלי.

לא הצלחתי במטלה... וכל פעם מחדש, כאשר הסיכויים יסמנו את הכישלון, וכאשר כבר אפסו הסיכויים, יגיע "המחזר" מחדש, ויתן את אות "החיזור" שלו מחדש. או אז המשימה תתחיל מחדש, כפרוייקט חדש לכל דבר.

את מערכת התקשורת הזו, הראשונה במספר, שנתקלתי בה לראשונה, תיארתי פעם ככתבה וכלשונה, על גב פורום ישראלי באינטרנט שנקרא "ספיידי". כן; את המאמר הזה שבידכם התחלתי לכתוב כבר אז... ב-5 לינואר,2002 למניינם. עשיתי את זאת בסדרת מאמרים שפרסמתי באותו הפורום, והאנשים שמה התייחסו לנאמר באופן מוזר- בלשון המעטה. מאמרים אלו יספרו את סיפור המכתב לרב עובדיה, עם המסרים שהופיעו בצילו.

להלן סדרת המאמרים שכתבתי בפורום ספידי, לפי התאריך בהם הופיעו, והראשון כאמור ב-5/1/02 :

הודעה: הודעה לאנשים מאת: ‏אלברט שבות‏ תאריך: 05/01/2002 - 20:51 ברצוני לספר לכם סיפור אישי ביותר, וחשוב לי לשתפכם בו. זה מסוג הסיפורים שהאדם זקוק להוציא החוצה, כי בריא לו הדבר. לפני פחות משנה, בחודש מאי שעבר, ישבתי יום אחד וכתבתי מכתב ארוך ביותר אל הרב עובדיה יוסף. אני נמצא בפנמה והוא בישראל. מציין את זאת, כי חשוב להזכיר שאין לי שום קשר אישי / רוחני / פוליטי או מהותי לרב... שאני אשב ואכתוב לו מכתב! אינני דתי אפילו... אבל זה יצא כך. פשוט כתבתי מכתב לרב עובדיה. על המכתב עצמו סיפרתי בגופו הוא- איך נולד... הרעיון... ניסיתי להתמסר, בגוף המכתב, התמסרות מוחלטת לכנות- שתוביל אותי לאן שתרצה, וכך לא עצרתי גם כאשר היגעתי לדברים אישיים, שבימים כדירבנם הייתי שומר עליהם קצת אחרת... וכנראה, הגורל אהב את הדבר, אהב התנהלות כזאת, ונתן את הטיפ שלו... היה נדיב בטיפ, יש לציין, עד מאוד. למשל: המכתב עצמו היה ארוך ביותר, בן 43 עמודים של כתב יד שלי, וכמובן נכנסתי בתוכו להרבה מאוד נושאים, בטח מעל לעשרה, הרבה מעבר לנושאים ספורים במכתב ממוצע בן ימינו; ומטבע הדברים אתה צריך לחבר / לקשר בין הנושאים שהקשר לא ייאבד שהרצף יישמר... ואני לא אומר שהדבר הוא מעבר ליכולתי האקטואלית, אולם ובכל זאת לא יכלתי להתעלם מהקלות שבדבר... לא יכלתי לא להתרשם, אני היוצר הכותב, עד כמה בא לי הדבר בקלות... נזכרתי ועמדו לרשותי דברים תסריטים שנלקחו במדוייק מתמונות רחוקות... אבל הדיוק- הפרטים הקטנים היו מרשימים בפני עצמם, "הספר" שנפתח בפני, ואפילו שהוא שלי- אישי; "הדף" שנפל בידיוק לפי "השורה" ואפילו עד לרמת "האות"... הדיוק המרבי הזה הרשים אף אותי.
ניתן כמובן לשים את כל התיאור שתיארתי לעיל, תחת הכותרת "רמת שיא של סיפוק עצמי" ואני מסכים להגדרה ויכלתי להסתפק בה, אם "הטיפ" של הגורל היה נעצר גם בנקודה הזאת ושלום על ישראל. הדוגמא הבאה תסביר את ההסחפות מעבר לנקודה האישית, את הנדיבות, אם תרצה, של הגורל ו-"הטיפ" שלו... את המכתב עצמו כתבתי בשלושה ימים (מקוטעים) ובעיקר כתבתי כאן בחנות שלי, והאמת זה היה מתוך התבטלות כי לא היתה עבודה... המצב כאן על הפנים. בקטע מסויים של המכתב, כמעט לקראת הסיום - הסיכום, הזכרתי מאמר מסויים מעיתון ידיעות אחרונות, ניתחתי אותו וההישענות שלי עליו היתה קריטית, זאת ההגדרה, לגבי הסיכום הכללי שביקשתי להגיע אליו; זה היה עמוד השדרה של כל מה שכתבתי, ורק כשסיימתי את המכתב, כעבור ימים ספורים מסיומו, שמתי לב שאת המאמר המסויים ההוא קראתי בידיוק בערב לפני שהשתמשתי בו, בעיתון שקניתי בידיוק באותו היום. ושוב, המאמר המסויים ההוא, ולצורך השימוש שנעשה בו, היה מסוג הדברים שעליהם נאמר: צריך ליצור אם לא היה קיים... וגם את זאת ברצוני להוסיף, לטיפ: המכתב בפני עצמו, הוא לא "ריגשי"... קשה מאוד להצביע בבירור בתוכו על קטעים ריגשיים גרידא. וגם אני רבותי, ואני מעיד על עצמי, אינני איש רגשי. רק למען ההדגש, זכור לי איש אחד, בהלוויתו של אבי ז"ל, הייתי בן 13, איך הוא אמר לי במילים האלה: תבכה בירטו למה אתה לא בוכה? תראה איך האחים שלך בוכים... זה טוב להוציא - לבכות... זכורים לי המילים שלו היטב, זכור לי הפרצוף הכל... אך לא בכיתי או לא הצלחתי... ועוד איך היה חסר לי אבא! הוא היה החבר שלי היינו חברים של ממש.
את המכתב כתבתי במשרד - פתוח כזה עם חלון המשקיף לחנות- כאשר הייתי צריך להסתובב כאילו מחפש משהו, כל פעם כשמישהו מהעובדים התקרב לכיוון המשרד לקחת משהו; זאת כי הייתי עם מלא דמעות בעניים, ומישהי פעם הספיקה לשאול למה אני עם עניים אדומות! (אמרתי לה בגלל העדשות...) את הנקודה הזו אני מצרף לנושא ה"טיפים", כי גם היא נמנית על הנקודות שלא מובנות לי... שאין לי בשבילה הסבר, אם תרצה- הגיוני לוגי... אין לי ספק, שרוב משמעותי מהקוראים ש"החזיקו" מעמד עד השורה הזאת, יתחילו להשמיע צלילים של "חמלה"! דווקא כלפי כותב השורות: איזה פירסומת זולה וארוכה אתה עושה... למכתב שמבקש ומשום מה לפרסם ברבים... אז תוציא כבר את המכתב מבלי כל התיאורים והבלגן! ומי שרוצה שיקרא אותו ושייבושם לא! (ואוסיף עוד טיפ מאצלי : צודקים!) יותר מזאת: אתם מאוד צודקים אנשים, כי גם אני חשבתי באותו הכיוון...
מה לא עשיתי, בשביל שהמכתב לא יגיע דווקא אליכם! מה לא עשיתי, שלא תעיינו בו. כן שאף אדם לא יעיין בו חוץ מהמכותב שהוא כבוד הרב עובדיה יוסף. ואני חשבתי על זה מתוך סיבה שנהוג לקחת אותה בחשבון: כבוד לכבוד הרב. כבוד לאדם שתורתי שייהדותי מייוצגת על ידו ולא במקרה. ואני לא צריך להתפלפל בשביל להצביע, בעצם הכוונה, (גם) על כבוד לבוראי שאני מאמין בו. בהמשך אני אראה לכם מה הוא המאמץ שעשיתי למען המטרה- שהמכתב יגיע אך ורק לידי הרב עובדיה- לא לשום אדם אחר, או לפחות למישהו מטעמו. יורשה לי להוסיף: בקשתי/כוונתי היתה "תמימה" מיסודה: שכבוד הרב יקרא את כל המכתב. אולם סייגתי לעצמי, שאין זה מתפקידי להחליט אם על הרב לקרוא את מכתבי או לא... (על אף רצוני הרב בזה), ובכל זאת עמדתי על זה, לקבל אישור מכבוד הרב או מכל אדם מטעמו, או מכל אדם מוסמך מלשכתו, שמכתבי הגיע והתקבל. כן עמדתי על זאת ועשיתי הרבה למען זאת: לקבל אישור על קבלת מכתבי מהרב או מכל אדם מטעמו. זאת היתה מטרתי: קבלת האישור - לא יותר; ועד הרגע הזה לא הצלחתי להגיע אל המטרה המיוחלת. השאלה קורצת: ולמה העקשנות? לעמוד על קבלת אישור... יותר מזאת: המכתב נשלח אל לשכת הרב עובדיה יוסף דרך יו.פי.אס. וקיבלתי כדת וכדין את אישור המסירה מהחברה. אישור זה נמצא ברשותי. יותר מזאת: אינני איש עקרונות רשמיים בנושא הזה. אני מזדהה דווקא עם התוכן ומתעב כל דבר "רשמי" והלאה... "אישור" ומבחינתי, הוא דבר משני ביותר, כי "העיקר" תמיד מקדים אותו... אחרי הכל, האישור הוא סמל לא יותר... כן אני מודה: ההתנהלות שלי בנושא הזה, היתה של פחד... אעדיף לקרוא לדבר: ייראה. כן. חיפשתי כפקיד את האישור, וביקשתי לשים בכיס, שהיד שלי תיגע בו, שיהיה בהשג-יד; ביקשתי לישון איתו, ואני לא מתאר דבר בעלמא- זהו ולא אחר התיאור האמיתי של התחושה ששלטה בי. פחדתי. הרבה אנשים, שיתפתי בפחד הזה. הרבה מאוד אנשים, ביקשתי לשתפם בעצם: באחריות. כי פשוט מאוד, הרגשתי שהאחרייות כבדה עלי, מכבידה עלי, ואולי גדולה עלי. חיפשתי אנשים, איפה לא חיפשתי, ולא מצאתי אנשים. לא מצאתי איש אחד... והרי זו תעודת העוני שלנו, של כולנו האנשים, האדם. אספר לכם סיפור: בדיעבד אני יודע, ואני עומד למסור דבר שעל פניו ייראה תמוה: תוכן המכתב וכנראה, חשוב ממה שהערכתי אני, כותבו- היוזם הכותב והמנסח. אחרי שכתבתי את המכתב וניסיתי לשלוח אותו באמצעות כמה כתובות, (כמו באמצעות הרב אורי זוהר) ולא הצלחתי, לא עלה בידי, ונוכח הכישלון הזה, וכמו כל אדם מציאותי, תפסתי את המכתב ביד לארוז אותו, פשוטו אנשים, לארוז אותו, לשים אותו במעטפה ולסגור; והרי מה עושים עם דבר כזה? ואני מדבר על ההעתק, האוריגינל מזמן הוא לא אצלי; אך כאשר תפסתי את ההעתק ביד וביקשתי פשוט לסגור את הפרק הזה עם עצמי, ושוב אחרי כמה ניסויים כושלים לשליחתו, ובכל פעם חברים: משהו קורה ומונע ממני את האריזה הזאת. לא בכוח, לא בניגוד לתודעתי, לא באמצעים קונבנצייונלים שלנו, אלא ברכות בחום בצורה יפה עדינה, כמעט חיזור רבותי, ותאמינו לי אני עם הרגליים על האדמה כשאני כותב את זה! ערב ראשון אחרי המסה הראשונה של "ניסייונותי הכושלים" לשליחת המכתב, באותו ערב הטרידה אותי מאוד מחשבה מסויימת, פשוט לא ישנתי כי חשבתי על הדבר- כמו כל דבר רגיל אחר שאדם חושב עליו לפעמים. וזה מה שהעסיק אותי באותו הלילה: בגוף המכתב תיארתי קטע מסויים מאז שהייתי ילד, קטע שראיתי בילדותי בתוכנית טלויזיונית, שבין היתר מתייחס לאיך העין האנושית פועלת. הדבר המסויים שהזכרתי אותו במכתב- מאותה תוכנית טלויזיה (דאז) היה: שהתמונה שהעין האנושית קולטת, מתקבלת במוח דווקא באופן הפוך (ראש למטה -רגליים למעלה), ואחת מאלפי הפעולות שהמוח עושה כשמקבל את התמונה, הוא להפוך אותה לכיוונה הנכון. הדבר שהפריע לי באותו ערב- או בעצם בוקר- כי השעה היתה כבר מאוחרת אחרי חצות, הדבר היה: ומה אם זה פשוט לא נכון? מה אם הזיכרון הזה לא נכון? הרי אני נכנס כאן לנקודה מדעית של ממש! מה אם לא קיים כזה דבר של תמונה הפוכה... וכאמור הירהרתי בזה והלכתי לחדר אחר לראות טלויזיה כי לא הלכה לי השינה. פתחתי את הטלויזיה וזה ייצא בתחנה של (דיסקאוורי), וכנראה האחרון שצפה בטלויזיה, היה רואה את אותה התחנה... התמונה הראשונה שראיתי, ואינני מדבר על הקטע הראשון אלא על התמונה הראשונה שהופיעה, וזאת כאשר שסידרתי לי יפה את הכרייות כמו בכל טקס צפייה, התמונה הראשונה היתה: מסך שמהבהב עם צייור של גוף אדם. היבהוב עם הראש שלו למעלה, והיבהוב שני והפעם הרגליים למעלה... וברקע מישהו שהסביר את התופעה הזאת, איך התמונה משודרת הפוך למוח... וכמובן, קרצתי כזה לעצמי... ואפילו שמחתי, אך לא מעבר לזה. עם זאת, זה היה כאין וכאפס לעומת "צירוף המקרים" שקראו בידייוק למחרת היום, בצהריים, כאשר החלטתי לארוז לעזוב כבר את המסה הראשונה של ניסויי הכושלים לקבלת האישור ההוא המייוחל. הייתי מתאר אותם כ"צירוף מקרים" הרבה יותר מתוחכמים. וכתמיד, זה ניתן בצורה מאוד עדינה, יפה, מתחשבת. תיארתי חלק מהם במסגרת מסע השיכנועים השני שלי במספר... ותוארו גם לכל המכותבים שנתקלתי בהם במסגרת המסע; ושוב, המטרה היא לא מי יודע מה... המטרה היתה ועודנה: אישור קבלת המכתב מהרב או מאדם מוסמך על ידו. זה כל הסיפור. עד לפני כשבוע, סיימתי עוד מסע, ויש לציין שזה היה מסע ארוך ומעייף. דווקא בגלל זה, חשבתי וסגרתי עם עצמי ש: זהוזה. חלס. כמעט ולא נשאר פורום ישראלי, שלא שמתי בו את המכתב במלואו. ובפורומים מסויימים שמתי אפילו מפתח (סיסמא) של איימל לספר בהם את סיפור הניסויים הכושלים, וכמובן בצירוף הנוסח המלא של המכתב. היגעתי אף לפורומים שנכנס אליהם מבקר לחודש, והייתי בכל הפורומים מוכן ומזומן לכל שביב של דיון שיתפתח- אם וכאשר. ויש לציין שהתגובות לא היו מעודדות ובלשון המעטה. תגובה קצרה שהעתק ממנה אביא להלן, תייצג בכבוד את השאר: נשלחה: 2002-01-02 17:31 ----------------------------------------------------------------- לדעתי אף אחד לא ענה, בגלל שלאף אחד לא היה כח לקרוא את כל המכתב. הגזמת באורך!!! ישנם אתרים שהתפתח בהם דיון מעניין דווקא, אך תמיד נחתך באיבו מחוסר עניין! מחוסר כוח! ישנם אתרים שעקב זה עפתי מהם ואף עם מתנת פרידה צנועה בדמות ווירוס מתוחכם... ישנם אתרים שפשוט מחקו את מודעותי או חלק ניכר מהן, כמו אתר "שופר" איפה שהתחלתי את המסע. שם ואחרי ים של ניסייונות של שיכנועים של דברים אנושיים, אני מקבל בסופו של דבר הודעה קולית בדוא"ל מהרב אמנון יצחק, בה מודיע לי בקולו הוא: העניין גדול עלי! תעזוב אותי מזה אלברט שבות! הזילזול לא מוסתר, בתוכן ובמסגרת; מגדול המחזירים בתשובה. ניסיתי לשנות בגישה ולהיות מתוחכם, אולי אצליח יותר: (ואני לא מדבר על משימה מסיונרית, אני מדבר על הצגת דבר יהודי, אפילו לא דתי, שגם לא היה בראש מעייני אילולא הדברים / הצירופים שנילוו אליו שלא יכלתי ולא רציתי להתעלם מהם): ניגשתי לפורום דתיים חילוניים באתר תפוז, ועקבתי אחרי המודעות של מנהל הפורום. דיפדפתי גם בהודעות ישנות והישתכנעתי- היגעתי למסקנה שכאן הנחלה והמנוחה; זאת כי מנהל הפורום היה איש דתי עם הכינוי "איציק", וגם עצם הודעותיו היו אנושייות יפות מתחשבות... והחלטתי לשלוח לו קודם את כל החומר שיש לי אל האימייל האישי שלו, וכך אבטיח הבנה, אי-מחיקות, אולי אפילו אהדה לעצם הצגת הדבר... ומה עוד, ואת כל אלו אקנה בחינם וממנהל הפורום לא פחות! שום תגובה / תשובה / הערה. התעלמות מוחלטת. התעלמות ואפילו מהודעות הבירורים ששמתי בפורום שלו, ושצעקתי אותן באופן פרובוקטיבי ביודעין, שישמע, שאלוהים ישמע, שהאדם ישמע את האדם. שום תזוזה. כן. כאן החלטתי שוב לסגור ולארוז. בשלב הזה. וכאן בשלב הזה, במקום הזה, באתר של תפוז, מבחינה בי המנהלת הטרייה של אקטואליה ב"ספיידי" ומקבל אימייל ממנה: תבוא אלינו, תכתוב בפורום שלנו. ושוב אני מזהה את החיזור ההוא, את הצורה היפה ההיא, את האופי המתחשב, העדין, את ההוראה שניתנה לי באותן מיסגרות: אל תזנח כאן. אני קורא את ההוראה יפה. מנסה גם לא לאכזב. מנסה גם לתת הרגשה יפה. להחזיר באותו מטבע עד כמה שניתן, עם הכלים שעומדים לרשותי. ובכל זאת, אני מנסה כאן מאתר "ספיידי" ניסוי לשמו: לא אכנס לעניין של המכתב לרב עובדיה ישירות- ולא למה שבא בעקבותיו; אני אכתוב בפורום על נושאים אחרים לראות מה יקרה. אתרחק דווקא וכמה שאפשר וכמה שאני יודע וכמה שהיד שלי משיגה! התגרות לשמה! ימים עוברים, ושוב אני רואה את עצמי כותב בפורום: לפני זמן ישבתי וכתבתי מכתב אל הרב... זהו המכתב הזה שאתם קוראים כרגע בפורום... כן. אני מבקש מאלוהים סליחה. על ההתגרות. אני אדם, עם כלים של אדם. הפעם, בא לי לשנות באופן ההצגה: אנו נראה אותה מהסוף אל ההתחלה. אני אציג לכם קודם את כל המסמכים כל הפנייות שעמדו מאחורי המכתב, ואת המכתב עצמו אציג לבסוף. הייתי מודה לכם באמת אם תוותרו על החיפוש אחריו בפורומים אחרים ותמשיכו בבקשה איתי, לפי הסדר שאציג. את ההודעה הזאת אני שם בעוד בפורומים מסויימים שאבחר, וההודעה הבאה תהיה גם כאן באותו הפורום "אקטואליה של ספיידי". אתחיל ברשימת האנשים שקיבלו את העתק המכתב, רשמית, ואת כל החומר הנלווה שצורף לו: להל"ן מספרי תעודות המשלוח , של כל מי שקיבל את דבר הדואר, שטענתי שהגיע לידו או למשרד שלו. [הראשון שברשימה למשל, קיבל מכתב פניה אישי אליו ועוד ההעתק של המכתב לרב עובדיה; השני ברשימה קיבל גם כן מכתב פניה אישי אליו, העתק של מכתב עובדיה, ובנוסף העתק של הפניה הראשונה שנשלחה אל הראשון שברשימה... וכן הלאה לאורך כל הרשימה שתוצג בפניכם להלן].
באתר : WWW.UPS.COM ניתן להקיש את מס' תעודת המשלוח, ולראות את כל תולדות אותו משלוח: מתי יצא, תאריך הגעתו לישראל, לאיזו עיר, מתי התקבל, באיזה שעה, ושמו המלא של החתום על קבלתו. [בנוסף, אני מחזיק בהעתק הקבלה של כל משלוח, בה מופיעים גם פרטי קבלת המשלוח, כמו תאריך הגעתו, קבלתו, שם המקבל וחתימתו...]: 1- W8936849620 הרב אורי זוהר 2- W8936849595 רון לשם (ידיעות אחרונות) 3- W8936849602 בית הוצאות כתר - ירושלים 4- W8936849586 דר' שלמה קליש (עמותת שלום בינינו) 5- W8646385840 משה ורדי, העורך הראשי של ידיעות אחרונות 6- W8646385831 צבי אלוש, כתב לענייני דתות בידיעות אחרונות 7- W8646385859 הרב אמנון יצחק, אירגון שופר 8- W8646385886 אמנון דנקנר, עיתונאי במעריב (אחד הנואמים בעצרות דרעי) 9- W8646385868 יואב יצחק , עיתונאי, בעל אתר אינטרנט 10- W8646388669 הרב עובדיה יוסף (לישכתו בירושלים) 11- W8646388687 ש. הלוי (העורך הראשי של אתר היהדות: מנוף) 12- W8646388696 הרב ישראל מאיר לאו (לשכת הרב הראשי של ישראל) 13- W8646386009 הרב זמיר כהן (אתר היהדות : הידברות) חתימה : אלברט שבות / נתראה בהודעה הבאה.
--------------------------------------- הודעה: נמשיך .. מאת: ‏אלברט שבות‏ תאריך: 08/01/2002 - 20:39 את המכתב לרב עובדיה, כתבתי באמצע חודש מאי השנה, אך לא שלחתי אותו ישירות ללשכתו; זאת כי חששתי, ובדיעבד צדקתי, שכל מיני תככנים טיפשים, ייראו במכתב כפוליטי - כמיכשול פוליטי כנגד זרם זה או אחר, ויעלימו אותו בגלל זה מעיני הרב. ההצגה מעכשיו, תקבל פנים רשמייות קימעה: באותו השבוע, כאשר כתבתי וסיימתי את המכתב, היה אצלינו בביקור בפנמה, הרב אורי זוהר, בשליחות המסתכמת בהעברת סמינר ציבורי לחזרה בתשובה, (אני לא הייתי בסמינר), וימים אחרי שנסע מפנמה, חשבתי, לא במקרה, למה שלא אשלח את מכתבי אל הרב עובדיה דרכו, וככך אבטיח ואהיה רגוע, שהמכתב יימסר לידי הרב, בלי שאף אחד יבחש בו... אולם, לא היתה בידי הכתובת של הרב זוהר, כי בנתיים הוא חזר לארץ, אי-לכך זה מה שעשיתי: הישגתי, ממארגני הסמינר שבפנמה, את הטלפון של משרד הרב זוהר, לברר את כתובתו. לא הצלחתי לתפוס בטלפון את הרב זוהר עצמו, אך רב אחד ענה לי, ונתן לי את הכתובת של הרב זוהר, של ביתו בירושלים, והמכתב אכן הגיע דרך יו.פי.אס לביתו בירושלים; אך הבית היה ריק, ומשום מה; כך הודיעו לי ממשרדי יו.פי.אס, ולכן שלחתי את הפקס הבא לארץ, אל משרד הרב שענה בזמנו לטלפון שלי ושנתן לי את כתובת של הרב זוהר: את "צילום המסמך" של הפקס הזה, תוכלו לראות באימל של הוטמייל - ישראל: albert22@hotmail.co.il שם משתמש : albert22 סיסמה : ttaannii

[נוסח הפקס- להלן]

תאריך: 21.5.2001
מאת: אלברט שבות
פנמה
FAX 507-2625557
(דחוף ביותר)

לכבוד
הרב אליעזר סורוצקין.
ישראל.

כבוד הרב סורצקין,
התקשרתי אליך (מפנמה) לפני כמה ימים, לגבי הכתובת של כבוד הרב אורי זוהר. דבר הדואר נשלח עם U.P.S לאותה הכתובת בירושלים (העתק תעודת המשלוח לעיל), אך הודיעו לי מ- U.P.S - ירושלים שאין אף אחד בכתובת הנ"ל. אנא כבוד הרב, המעטפה נמצאת במשרדי U.P.S ירושלים וחשוב מאוד שתגיע לידי הרב זוהר ואפילו לפני כניסת החג.
אנא, אים יש לך או אים תוכל לאתר את הפלפון של הרב זוהר בשביל להודיע לו למשוך את המעטפה ממשרדי U.P.S ירושלים.
נא עזרתך כבוד הרב סורוצקין.. זה חשוב גם לרב זוהר.

תודה מקרב לב, וחג שמח

(חתימה): אלברט שבות
-----------------------------------
הלאה: המכתב, שצירפתי לרב אורי זוהר, הוא כלהל"ן: ב " ה כבוד הרב אורי זוהר, 21 במאי , 2001 ירושלים מאת: אלברט שבות - פנמה כבוד הרב, אחי היה בסמינר שהעברתם בפנמה (אני לא באתי מסיבות אישייות), וכששאלתי אותו נו איך היה? תשובתו היתה בת שתי מילים: מהלב להלב. אתה אישית השארת יותר מרושם; הדבר הזה שהשארת נקרא: חותם, ותוך יום יומיים... הוא תיאר לי אותך במילים האלה: "הרב אורי זוהר יוצר קשר, מדבר, כמו שאני ואתה מדברים אחד עם השני, ממש ככה, אבל בידייוק...". אני ואחי כבוד הרב, כבר אחים הרבה מאוד שנים... בנוסף אנחנו גם חברים בדם ובנפש... מהתיאור שלו הזה, למדתי עליך הרבה. תצליח והשם בעזרתך. כבוד הרב, המכתב המצורף (לכבוד הרב עובדיה יוסף) נשאר אצלי במגירה כמה ימים, כי לא ידעתי איך אשלח אותו ואבטיח שיגיע לידיו. אין בו חלילה שום דברי תועבה- אתה יכול להווכח בזאת אם תרצה. עם זאת, יש בו דבר שמישהו עלול לעכבו בגללו, ואולי אף להעלימו מעיני הרב... זה לא מעבר לחשד, ומבחינתי, נחוש אני בדעתי שהמכתב יגיע לידי הרב עובדיה יוסף, ולא משנה הדרך... לציין, שכל דרך אחרת שאינה "דרך המלך" יש בה משום חילול השם, ואעשה את הכל בשביל להמנע ממנה. עשה עמי חסד וטובה כבוד הרב זוהר, ועזור לי שהמכתב יגיע אל נמענו. אני מאמין בך ולפני הכל בבורא יתברך. אצטרך אף את אישורך האישי כבוד הרב, שזה נעשה; אין לי דרך אחרת לוודא... וסליחה כל הסליחה מעצם בקשתי הנוספת זו. מס' הפקס שלי: (507) 2625557 באהבה ובהערכה, חתימה: אלברט שבות '''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''
הלאה: כאשר הגיעה סוף סוף המעטפה, והתקבלה עם חתימת הנמען בעצמו, קיבלתי למחרת היום את הפקס הבא בחתימת ידו של הרב אורי זוהר (תוכלו לעיין בו כמובן באותו האימייל שציינתי לעיל) [נוסח הפקס- להלן]

בס"ד

לכבוד
מר אלברט שבות הי"ו

לצערי אין לי שום אפשרות להעביר לכבוד הרב עובדיה שליט"א את החומר בגלל סיבות שאי אפשר לפורטם . אנא בבקשה הודיעני מה לעשות עם החומר למספר פקס 5375881-02

בתודה ובסליחה

(חתימה) אורי זוהר '''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''
הלאה: באותו יום של קבלת הפקס מהרב זוהר, שיגרתי אליו בתשובה את הפקס הבא: ----------- מסמך זה נשלח באמצעות הפקס, ב- 29 במאי, 2001 -------------- לכבוד הרב אורי זוהר ירושלים מאת: אלברט שבות, פנמה אין לי סיבה להכביד עליך כבוד הרב זוהר. חלילה וחס. אין לי סיבה ולא כוונה שהעניין ייראה וכאילו זה הוזמן על ידך...! גם לא למראית העין! איזו הזמנה מפוקפקת זו כש"החבר" עומד בה בספק שכזה...! לא התכוונתי בסיום הפקס לרב סורוצקין: "זה חשוב גם לרב זוהר"- וכאילו זה חשוב לדרעי ולמי שעוזר לו... נשבע אני באימי שתחייה ובזיכרו של אבי שזו לא היתה כוונתי. כוונתי היתה, השם עדי, שיהיה חשוב לרב זוהר לקחת חלק במיצווה הזו: המיצווה היא לא להעביר את החומר לידי הרב עובדיה! קטונתי אני עם החומר שלי! המיצווה היא ביעור הספק. אם תרצה לדעת על מימדי המיצווה הזאת, אם היא קטנה או סתמית, יהיה עליך לקרוא 41 עמודים! 41 עמודים שגם לי קשה להסביר איך היגעתי אליהם! 41 עמודים שאריה דרעי לא עומד במרכזם דווקא! מלכתחילה חשבתי לשלוח את המכתב, עוד לפני שנכתב, לכלא לידי אריה דרעי במטרה שהוא יעבירו לרב עובדיה יוסף. גם כאשר סיימתי את כתיבת הטיוטה התלבטתי לא מעט זמן... עד שהגיעה שיחת הטלפון מאחי יוסי שהשתף בסמינר שלך- שכתוצאה מהשיחה המכתב הגיע לידך. כבוד הרב זוהר. היו כאן מקרים, צירוף מקרים, או איך שתרצה תקרא להם, ובכוונתי ומשום מה, להיות נאמן להם. בכוונתי גם להיות נאמן להבטחתי בלמנוע ולהמנע מכל צורה של חילול השם; כן כבוד הרב, יש לי ועוד איך כתובת מוכנה לשלוח דרכה את "החומר" לכבוד הרב עובדיה. אתה רק תורה לי מה לעשות; ואני אעשה. חתימה : אלברט שבות ''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''' על הפקס לעיל לא ניעניתי, ושיגרתי את הבא: -------- מסמך זה נשלח באמצעות הפקס ----------- לכבוד הרב אורי זוהר 31 במאי, 2001 ירושלים מאת: אלברט שבות, פנמה רצ"ב שני הדפים ששלחתי לך שלשום. אני מצרפם בזאת כתיזכורת שנייה ואחרונה. אינני מס הכנסה כבוד הרב, אני רוצה רק לאמת שהפקס הגיע לידך. אין שום צורך בלשלוח בחזרה את אותה התשובה שקיבלתי ממך בפקס שלשום (במידה ובעינה עומדת). אם עד מחר לא אקבל משהו שונה, אבין את הרמז. בתודה ושבת שלום חתימה: אלברט שבות ''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''' הלאה: כמובן, גם על זה האחרון לא קיבלתי תשובה, או אז, שלחתי את הפקס האחרון לכבוד הרב אורי זוהר: ------------- מסמך זה נשלח דרך הפקס --------------- לרב אורי זוהר 1 / 6 / 01 מאת אלברט שבות באמצעות פקס: (02) 5375881 - (09) 8821874 זה הפקס האחרון - אל דאגה - שאתה מקבל ממני. אגב, החומר שנמצא ברשותך [המכתב המקורי בכתב ידי לרב עובדיה], נא זרוק אותו לפח האשפה הקרוב ביותר. אני תוהה אורי, מה באמת אלוהים מחפש אצל היהודים! מה הסיפור שלו, יש צריך להיות כאן משהו... אתה יודע (חידוש שגליתי) שאלוהים היה ספק הסמים למשה רבינו? שחור על גבי לבן: ויומר יהוה אל משה קח לך סמים, נטף ושחלת... איך אף אחד מה- אף.בי.אי. לא קרא את זה!! עיוורים הם. יש כאן משהו אורי זוהר. צריך להיות כאן משהו לסיפור המוזר הזה. לך תדע, אולי כל העסק הזה, זה סיפור אחד גדול שתפר אותו המוסד! ועוד נגלה שהמוסד הוא זרוע הביון הכי קדמון עלי אדמות! איזה מפחיד!! ישנו דבר מר זוהר, שהאדם עושה אותו לפעמים, מסיבה פשוטה ביותר: כי הוא אדם. פשוט כי הוא אדם. לא בגלל הפחד לא בגלל הנימוס לא בגלל המוסר לא בגלל שרואים אותו לא בגלל אלוהים, בגלל שפשוט הוא אדם ברגע מסויים. אין הרבה רגעים כאלה בחיינו אבל לפעמים קורה כזה דבר לא? לפעמים זונה יכולה לעבור רגע כזה! לפעמים רוצח שכיר בכסף יכול לקחת בידו של עיוור ולחצות איתו את הכביש! קורה! בכנות ובתמימות, האם אפשר היה לתפוס אותך פעם ברגע כזה? האם עברת פעם כזה דבר מר זוהר?! אפילו בשינקין! באמת אני שואל! אני חייב להגיד לך, שהניסיון הקטן הזה שעברתי, בכלל לא היה נעים. על כל פנים אתה קיבלת עשר על עשר כבוד הרב אורי זוהר. אתה פשוט עלא כיף כיפק! יישר כוח ואף צעד אחורה! תמיד תצעד קדימא! בלי פחד! בכבוד ובברכה חתימה: אלברט שבות ''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''' עד כאן להיום. מספיק לא? נתראה מחר או מחרתיים ונלך קדימא עם הרשימה / אלברט
------------------------------------------- הודעה: NEXT מאת: ‏אלברט שבות‏ תאריך: 09/01/2002 - 22:04 המשך הרשימה: להל"ן אני מביא (5) חמישה משלוחים, המכילים העתק של פנייה אישית לכל אחד מחמשת מכותבי הישראלים- היהודים. שני הראשונים נכתבו ונשלחו באותו היום של הפקס האחרון ששיגרתי בנידון אל הרב אורי זוהר, ושלא הסתרתי בו את כעסי על התנהלותו כרב, כרב בישראל! את אכזבתי בעיקר... שני המכתבים להל"ן נשלחו כאמור באותו היום, וניתן בקלות לזהות, ברקע המכתבים, בתוכן ובניסוח, את התחושה הקשה של הכעס, של האכזבה... '''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''' 1. ---- מסמך זה נשלח דרך יו.פי.אס עם כל החומר שנכתב עד כה, אל רון לשם, כתב ידיעות אחרונות (שבע ימים), מחבר המאמר "הר הקללות - הבופור", שנזכר במכתבי אל הרב עובדיה ------ מאת: אלברט שבות - פנמה 1 / 6 / 01 מר רון לשם, הכתבה שלך על הר הקללות נפלה בידיוק [נתקלתי בה] לקראת סיום "כתבה" שאני עשיתי. כתבתך שימשה אותי ואני השתמשתי בה, ובגלל זה אתה תופס ברגע זה בפנייתי זו אליך. אגב - קיבלת את המעטפה של משלוח יו.פי.אס עם "שם אחר", כי חששתי שמא המערכת לא תעביר לך את המעטפה או אפילו לא תתקבל בשער - היו דברים מעולם; יש לי רקורד לא טוב בידיעות. סיפור בפני עצמו. אינני יודע כמה עשית אתה מהכתבה שלך, אך אני מתכוון לעשות מזה [כתבתי- המכתב לרב עובדיה] כסף וטוב, ואני מתכוון לכל מילה: העיסקה היא כלהל"ן: (תנאיי לפירסום החומר המצורף בידיעות): 1 - פירסום החומר במלואו, כולל הנספחים המצורפים לפנייה הזאת, ומבלי שום קיצור אפילו לצורכי עריכה. (אין לי בעיה עם תיקון שגיאות כתיב). 2 - פירסום החומר עד ה- 15 ביוני, 2001 . 3 - שלושה מליון דולר ניטו (התשלום בארץ, אם מס הכנסה ידרוש ממני לדוגמא עבור העיסקה 435000 $ אזי התשלום שאני מבקש הוא: 3435000.00 $). אין מצידי התנגדות לפירסום הסעיף הזה. אדרבא... כפי שאומרים הגששים. שתי אפשרויות עומדות בפניך מר לשם: או לרוץ לחבר'ה עם הבדיחה הזו (אם מצאה חן בעינך), או לרוץ לבוס שיתחיל לחפש מפרסמים כבדים ליום הפירסום. על כל פנים רון, אם תבחר באפשרות הראשונה, נא זרוק את החומר אחרי "השימוש בו" בפח אשפה יפה... מוזכר בו בכל זאת אלוהים. (הבוס הגדול). חתימה: אלברט שבות נ.ב. נא לזכור: אין למערכת שום רשות להדליף / לפרסם שום פרט מהפנייה הזו ומהחומר המצורף לה גם לא לרמוז עליו, בלי רשותי המפורשת בכתב. (חשבתי אפילו להשתמש בשירותי עו"ד, אבל החלטתי לוותר...). - אני מצפה לתשובתכם אם וכאשר, נגיד, עד סוף השבוע הזה חתימה: אלברט שבות ''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''' 2. ------ מסמך זה נשלח דרך יו.פי.אס בצירוף כל החומר שנכתב עד כה ------- לכבוד בית הוצאת "כתר" - ירושלים 1 / 6 / 01 מאת: אלברט שבות - פנמה מצ"ב חומר לעייונכם. במידה ויש לכם עניין בו, נא צרו איתי קשר. אצפה לתשובתכם, אם וכאשר, עד סוף השבוע הזה. בכבוד חתימה: אלברט שבות נ.ב. אינכם רשאים להדליף / לפרסם שום פרט מהפנייה הזו ומהחומר המצורף לה גם לא לרמוז עליו בלי רשותי המפורשת בכתב. חתימה: אלברט שבות '''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''' 3. ---- מסמך זה נשלח דרך יו.פי.אס עם כל החומר שנכתב עד כה (עד תאריך המשלוח הנוכחי) אל יו"ר עמותת "שלום בינינו "----- מאת: אלברט שבות פנמה 8 ביוני, 2001 דר' שלמה קליש שלום, זהו המכתב הראשון שאני כותב ישירות בלי טיוטות. דרך האינטרנט הגעתי לאתרכם. למען האמת, חשבתי לשלוח את החומר המצורף לרב אמנון יצחק (שכנכם באתרי היהדות) עם הערה קטנה לגבי תאורית "החול" שמשתמש בה ושיכולה להשיג מטרה הפוכה: (תזרוק חול באוויר, אותו חול יפול בצורת האותיות אמנון! / הבריאה נעשתה מעצמה!) הסבר זה לא מיועד למאמין שיכול להגיב עליו: ישתבח שמו, הסבר זה מיועד לאדם אחר, ותורת האיבולוציה דווקא נתמכת בתורת "זריקת החול" {הסתירה} כי היא אומרת שהבריאה נעשתה מהמופשט אל המושלם... אך החלטתי לשלוח לכם את החומר המצורף, כי ראיתי שמה באתרכם משהו על חקר / מחקר... ולדעתי (לפחות לדעתי) החומר המצורף מספר את סיפור היהדות עם שאלה אמיתית בסופו (ובשום פנים לא סימן שאלה): מה באמת הבורא מחפש בעם היהודי! אכן באותו החומר המצורף [במכתבי לרב עובדיה] אני כותב שאנו עם נאור, ואכן אני סותר את עצמי בסייומו! לידיעתכם. על כל פנים, ובמידה ולא תמצאו עניין בחומר, נא העביר אותו לשכן שלך באתר היהדות... תעשה טובה... ובכל מקרה דר' קליש, תתנחם בעובדה שאתה מחזיק ביד חומר שפעם מישהו חלם לקבל עליו מליון דולר!! שווה לספר את הבדיחה... בכבוד רב / חתימה: אלברט שבות '''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''' 4. מסמך זה נשלח עם יו.פי.אס כולל כל החומר שנכתב עד כה, אל העורך הראשי של ידיעות, והוא נכתב בשיטה אירונית מובהקת (אני יודע מה הייתם עונים לי...) לכבוד 19 ביוני, 2001 מר אלברט שבות מערכת ידיעות אחרונות פנמה עורך ראשי - משה ורדי הנידון: מכתביך למערכת א . נ . אנו רוצים בזאת להביע את שאט נפשינו מנסייונותיך החוזרים ונשנים להסתנן, כך כפשוטו, אל שורות המערכת. דף המאמרים בעיתון מוזמן מראש ולכותבים קבועים. הסבר ברוח זה ניתן לך, נדמה לי, ע"י קודמי בתפקיד, העו"ר לשעבר. את נסיונך האחרון "לגבות" עבור כתבה שלושה מליון דולר! ניטו... נותר לי אך לתמוה עליו! אין בפי תיאור אחר. בכבוד רב , משה ורדי עורך ראשי נ.ב. אין צורך, נא, לשים בול על המכתב; הוא כבר הגיע לידי. רות סוף, וסופי. חתימה: אלברט שבות '''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''' 5. מסמך זה נשלח דרך יו.פי.אס עם כל החומר עד התאריך, אל כתב ידיעות אחרונות לענייני דת, ובצירוף הכתבה שהתפרסמה באותו שבוע (פיזית - הדף של העיתון) שמדברת על רזי המשולש: דרעי- עובדיה-ישי, והסיכונים / סיכויים של כל אופציה אפשרית, כנתון בתוך משולש בעל שלוש צלעות. לכבוד 19 ביוני, 2001 צבי אלוש מאת: אלברט שבות ת"א פנמה שלום, לא אשכח, כשהיינו בבית הסודי באיסטנבול שאירגנו עבורינו אנשי השגרירות הישראלים עד להכנת ניירות המעבר (כשברחנו מסוריה), לא אשכח איך הבחנתי בחתיכת עיתון כתובה בעברית הזרוקה בפינה, הרמתי אותה מהריצפה, נישקתי ושמתי על השולחן. עשרים שנה עברו, גם עכשיו הייתי מרים חתיכת עיתון בעברית, כדוגמת החתיכה המצורפת בזאת. לא מנשק אך מרים. מי אמר שהעולם השתנה! איזה השתנה! בברכה, חתימה: א. שבות ''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''' עד כאן היום.
--------------------------------------- הודעה: ונמשיך מאת: ‏אלברט שבות‏ תאריך: 10/01/2002 - 17:56 מסמך זה נשלח עם יו.פי.אס עם כל החומר שנכתב עד כה, אל שלושת הנמענים (כל נמען קיבל העתק מאותה פנייה אל כתובתו בנפרד- ייחד עם כל החומר שצורף) כלהל"ן: [הרב אמנון יצחק - אתר "שופר"] , [העיתונאי יואב יצחק - בעל אתר חדשות באינטרנט (NFC)] , [העיתונאי אמנון דנקנר מעיתון מעריב (אחד הנואמים הנלהבים בעצרות שבעד דרעי)]. נוסח הפנייה: לכבוד הרב אמנון יצחק - בני ברק העיתונאי יואב יצחק - פתח תיקוה העיתונאי אמנון דנקנר - ת"א מאת: אלברט שבות, פנמה 23 ביוני, 2001 שלום, קודם כל, אבקש להיות כן עם כולכם, לומר ובשיא הכנות שהמכתב הזה (לשלושת מכותבי ביחד) נולד מתוך העצלנות לשמה. התכוונתי ורציתי לכתוב לכל אחד מכם לחוד ועם כל אחד יש לי רומן, ממש רומן אישי ושונה. אין יום שאני לא פותח להתעדכן דרך (NFC.CO.IL). פשוט ננעלתי על זה. לא מדובר כאן באהבה ממבט ראשון גם לא חסרים עוד אתרים להתעדכן ופיתויים מפיתויים שונים, אך באתר הזה פשוט ניתן למשש את המקצוענות וישנו דבר כזה, הלכה למעשה. אם-כי לא מובן לי הקטע של ההצטרפות, השידול להצטרפות... נוטף מזה ריח לא נעים... אין יום כבוד הרב, בשבועיים שלוש האחרונים, שאני לא שומע את אחת מהקסטות שלך, צד א' או צד ב', או שניהם בייחד ובחינם, באינטרנט. הייתי מוכן לשלם עבורן והייתי רוצה לשלם, אך המצב שלי כרגע באמת לא טוב. זה מפעל! מבורך! זו תעשייה שאתה מייצר בה את המוצר האיכותי ביותר. עוגה תמיד היא מתוקה, אך לא תמיד היא טעימה. אצלך היא מאוד טעימה ומתוקה ומבורכת. סודך הוא גלוי: אתה לא רק מקצוען, אתה מדבר מהלב, וזה כל ההבדל על רגל אחת. ישנה הערה אחת [אודות זריקת החול והאיבולוציה... שהזכרתי במכתבי ליו"ר עמותת שלום ביננו"] שליכבודה רציתי לשלוח לך משכבר מכתב מיוחד, מלפני שבועות מספר, אולם היא נוכחת באחד העמודים הנלווים ואין צורך לחזור עליה. ואחרון חביב. חביב ולא בחסד. הביצים שלך לא מברזל הן מבשר ודם. כי לא צריך ביצים מברזל לעמוד ולומר את מה שאתה חושב, לא צריך הרבה אומץ לומר את דעתך והרי מקצועך הוא דעתנות בתור עיתונאי..., אך צריך ביצים אמיתיים מבשר ודם בשביל לצפצף על כל הדעתנוייות שייבואו, ומי כמוך יודע שיבואו, בעקבות מה שהחלטת לעמוד ולומר! סוג האומץ המייוחד הזה שאזרת, לא מסתדר לי עם אומץ עמיתך לבמה - במקרה הזה, עו"ד שפטל. אני מאוד מקווה, שלא נאמת באותו יום של שפטל, באותו האוויר באותו המיקרופון, גם אם אתה נמצא על ידו באתר שאגת האריה... עו"ד שפטל הגן על דמיאניוק ואני הייתי וראיתי את המשפט יום יום בארץ. אומנם מישהו היה צריך לעשות את העבודה, ואפילו ניתן במקרה של דמיאניוק לתארה כעבודת קודש במדינה דמוקרטית, שרוצה להראות לעולם ולהיראות בו כדמוקרטיה- ואין יותר קדוש מזה, אך גם תליין צריך לעשות את העבודה שמישהו חייב לעשותה, ואפילו לפעמים ובזמן מסויים ניתן לקרוא לה כעבודת קודש... ואין תליין שאין בו משהו ממידת האכזרייות. אין תליין שלא יקרוץ בהתנשאות בעיני הניתלה רגע לפני הביצוע. אין תליין שידו תרעד באחיזת החבל הסיף או המזרק, זה טיבעו של העולם, ואני ראיתי במו עיני איך שפטל עשה את עבודתו, יום יום בטלוויזה אחרי העבודה. הוא עשה את העבודה ההיא בשביל ולמען הפירסום, ולדעתי המחיר ששילם היה זול! לדעתי, המשפט האחרון שנקבתי יכול להיות קללה אכזרית בפני עצמה! הוא היה בחירה ממש לא טובה, מזווית מסויימת, לעמוד על הבמה ההיא- לידך... יכל להיות "בילעם" במיטבו וגם בזה לא הצליח... צר לי שביזבזתי כל כך הרבה שורות על נושא משני זה. כנראה שלא היה מנוס; כל כך חזק טמוע בי... ברצוני לספר לכם "סיפור", שלשמו ובשמו התכוונתי לפנות לכל אחד מכם לחוד, ובאמת לחוד; אך התעצלתי, כתבתי את כל שלושת הפנייות תחת מכתב אחד, וכל עכבה לטובה...
ובעצם, (אחרי שכבר התחלתי בכתיבת הטיוטה של הסיפור) ברצוני לשנות משהו... הפעם רק הפעם נעשה הפוך; אני אשאל את השאלות שרציתי לשתפכם בהן, לפני הסיפור ולא אחריו. הסיפור נמצא כאן, הוא הדפים המצורפים האלה, הדפים הדוממים האלה, ואני הוא השחקן הראשי בסיפור ולא במקרה! שאלה: האם יתכן, רבותי, כבוד הרב, שהיום בחודש יוני אלפיים ואחד, לא ניתן לאדם לתקשר / להתקשר עם אחיו האדם, בשום פנים ובכל צורה שהיא- על אף כל האמצעים הישנים והחדישים והמתקדמים ומכל הסוגים שעומדים היום בשנת אלפיים ואחד לרשותינו?! ציינתי כאן שני סימנים (? , !) רבותי, לא לשכוח. אני היום, ביקשתי לשאול את הרב עובדיה יוסף משהו, ביקשתי לשאול אותו משהו, ביקשתי להגיע אליו, והעמדתי לרשותי בשביל זה את כל האמצעים הדרושים, ולא להצליח? ולא הצלחתי!! יתכן ומטבע הדברים, שתופנה טענה כזאת: "השתמשת בכל הכתובות המדוייקות להגיע אל הרב, ורק בכתובת של הרב עובדיה לא השתמשת!" [עד הרגע, עוד לא שיגרתי את המכתב אל לשכת הרב עובדיה] ואני אשאל את העיתונאי יואב יצחק שיש לו עין מקצועית שאין עוררין עליה, ואנצל את אותה העין לשאלת אמינות הגיונית: האם היה לי סיכוי? האם ניסוי מעין זה הוא לא חובבני עד ילדותי? האם לא חבל על הבול או על דמי ה- יו.פי.אס? כבוד הרב יצחק, ומה אני אומר במכתב? מה אני כותב במכתב! אין בו שום דברי תועבה כפי שהעדתי עליו במכתב השידול הראשון לרב אורי זוהר, וגם בחרתי ברב זוהר לא במקרה- אך באופן אקראי- וישנו דבר כזה! תאמינו לי שישנו דבר כזה; וכשאני אומר מכתב השידול, המילה הזו ובדיעבד מקבלת צורה תלת ממדית, מכוח המציאות. אני משדל את ידיעות אחרונות לפרסם את המכתב, רק אם ישלמו לי שלושה מליון דולר ניטו ובלבד! ואני אשאל את אמנון דנקנר: אתה עיתונאי וגם קרוב לעניינים... האם זו, הצורה הזו, היא לא צורת השידול היחיד...? האם זו לא האופציה היחידה שנותרה בפני אדם מבחוץ, בשביל להתקרב עד כמה שיכול לאפשרות כזו- של לפרסם מכתב כזה! אנא ממך תקרא את המכתב, אני שואל אותך שאלה מכשילה דווקא! ולשאלת המליון דולר מר דנקנר: ולמה שלושה מליון? זה רק תחקירן יכול לענות עליה, ויכול לענות עליה. חבל על הזמן לעסוק בזאת כאן... אינכם וועדת חקירה רבותי, ואני מודע טוב לזאת. אינכם הכותל המערבי וגם זאת אני מעמיד לנגד עיני. ובכל זאת, ומכוח השאלה הראשונה שאחזור אליה, ומתוך הייאוש רק מתוך הייאוש כי היום רק לשאלות ישנה משמעות, כי היום אין מקום וזמן שידור לתשובות: ומה עם דר' שלמה קליש- יו"ר עמותת שלום בינינו, שמטרתה כפי שמעידה על עצמה, לקרב בין חילוניים לבין דתיים, להשכנת שלום בתוך העם, מטרתה- ואני מעתיק ישירות מאתרם באינטרנט "לפעול למען קירוב לבבות, סובלנות, והבנה בציבור היהודי." סוף ציטוט. אותו החומר המצורף בזאת, נשלח אל יו"ר העמותה הזאת, שהיגעתי אליה דרך אתר שופר ושביקרתי בו כמעט מידי יום ביומו בתקופה האחרונה, והחלטתי לשלוח אליו את החומר המצורף עם הערה כבדה אחת [הכוונה שוב- לתאורית החול...], אך וברגע האחרון העדפתי "משיקול מקצועי" לשלוח לעמותה את החומר ולא לשופר, כי שמה יש לו אולי משקל יותר כבד!! ומי בכלל מתעניין במשקולות לעזאזל! חוץ ממרימי משקולות אולי! ולכל הרוחות כל סוגי המשקולות שבעולם! את המכתב הזה אני כותב ביום שבת, ואני אסלף אותו אם לא אכתוב את העובדה הזאת. אסלף ובגדול, אם לא אכתוב עוד עובדה, שאני לא מתעניין בה כל כך עכשיו, אך כן עניינה אותי מלפני כשבוע, ואני משתפכם בה כאן- לא בגלל שהרב יצחק נמצא בחבורה, אלא בגלל הכנות, רמת הכנות שעליתי בה אליכם; ובכל מצב אחר בכל פורום, לא הייתי מעלה על דעתי בלומר את זה- בלשתף מישהו בזה, וגם הקרוב אלי ביותר. (אין הסבר יותר רחב מזה): לפני כשבוע, החלטתי במין רגע מסויים לאסוף את כל החומר שכתבתי בנידון, היו לי שני עותקים והטייוטות של החומר (אני לא זורק אף פעם טייוטות.) החלטתי שמספיק, שהתעייפתי, וכמו תמיד, לאסוף את הכל לשים במעטפה גדולה, לחתום בנייר דבק מכל הצדדים כך שגם לי לא יהייה חשק וכוח לפתוח... ושלום על ישראל. העפתי מבט אחרון, כמו שאומרים מבט פרידה, וקראתי את החומר בפעם החמישים, והאחרונה. זה היה בשעת הצהריים ובאותו יום פשוט לא היתה עבודה... לא ששאר הימים ישנה עבודה... תפסה את מבטי מילה אחת, בחומר, שהיה לה קשר, לא סתמי, למשהו שפגשתי יום קודם; משהו מהסוג שהאדם קורץ לעצמו ברגע שנתקל בו, מסנן בין שפתיו את המילה: איזה דבר... וממשיך הלאה. ושוב הופיעה עוד מילה ומילה ומקרה ואני מדבר על מילה לא על משפט, ואני מדבר על מילה שמאחוריה נושא ומאוד מיוחד. סופר ספציפי. וכמו כל אדם שרוצה לשלוט במצב, שלא רוצה לאבד את עצמו לדעת, שרוצה לקחת את הכל בפרופורציה המתאימה, תפסתי עט והתחלתי לכתוב את המילים האלה. כל מילה כל מקרה בשורה, שרק אני יכול להבין אותה. הגעתי מעל לעשר שורות, וזה לא לקח הרבה זמן, לקח לי ממש דקות ספורות, כי רוב המילים הקשורות ב-"מקרים", התרחשו במסגרת עשרים וארבע שעות האחרונות- ואני מדייק. אני חייב להשתמש בדוגמא אחת מאלפת ומאוד חשובה: אני מאוד מכבד את אימי ומאוד אוהב אותה. היא אישה מבוגרת מעל ל- שמונים שתחייה לנו עד מעל למאה ועשרים. אף א